ביום חמישי, י' באייר, תציין מדינת ישראל את יום הרצל, יום הולדתו של חוזה המדינה, תיאודור בנימין זאב הרצל. האיש שידע לראות רחוק, להבין עמוק, ולתכנן תנועה לאומית שלמה על גבי דף חלק. הרצל לא רק חזה מדינה. הוא יצר כלים, הניח יסודות ובנה תשתית רוחנית ומעשית לישות שטרם נולדה. הוא לא רק חלם – הוא פעל. אנחנו מגשימים את חזונו בכל יום.
השבוע, כמעט 128 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל – שוב נשואות כל העיניים לאותה עיר אירופית. לא, לא בגלל החלטה היסטורית – אלא בגלל האירוויזיון. אבל כאן מתחילה הנקודה.
כשהמשלחת הישראלית תעלה לבמה שם בבאזל – היא תישא על כתפיה הרבה יותר מתרבות או שיר תחרותי. היא תישא ותייצג את הסיפור היהודי כולו. סיפור של עם שהוגלה מארצו, עם ששרד גירוש, רדיפות, אנטישמיות, עם שקם על רגליו, התנער מעפר והקים מחדש את ביתו הלאומי. המשלחת שלנו מופיעה שם שוב, הפעם בגאון, בלב אירופה, כנציגתה הרשמי של מדינה יהודית ועצמאית. זה לא מובן מאליו. זו אינה קלישאה. זו תוצאה ישירה של אותו חזון הרצליאני. אל אותה באזל שבה נזרע הרעיון ונסללה הדרך למדינה יהודית – אנחנו חוזרים, לא כדי לדמיין אותה, אלא להופיע בשמה. ובפעם הזו, כל העולם מאזין.
דווקא כשישראל מופיעה שוב על במת אירופה – תרתי משמע – מתחדדת גם הצביעות הבינלאומית: באותה עת שמדינות רבות מתהדרות באהדתן לישראל ובהבעת הזדהותן עם מצבה, הן מעלימות עין ואף שותפות בפועל לגלים של אנטישמיות עולמית. לעיתים הן מחבקות – ולעיתים, באותה נשימה, תוקעות סכין באמצעות "ועדות או"ם" (שבראשן עומדות מדינות תומכות טרור) או "בתי דין בינלאומיים" שמבקשים לשפוט את ישראל – לא על פשעי מלחמה, אלא על עצם הגנתה על אזרחיה.
החזון של הרצל – לחיים יהודיים בגאווה, בביטחון ובשייכות – עומד גם היום למבחן. ובדיוק משום כך, המעמד של הנציגות הישראלית באירוויזיון בכלל, ובבאזל בפרט, חשוב כל כך
החזון של הרצל – לחיים יהודיים בגאווה, בביטחון ובשייכות – עומד גם היום למבחן. ובדיוק משום כך, המעמד של הנציגות הישראלית באירוויזיון בכלל ובבאזל בפרט, חשוב כל כך. הרצל לא ביקש מדינה רק לשם מדינה. הוא ביקש ריבונות כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו – בגאווה, בלי לפחד, עם תקווה גדולה וגב זקוף מול אומות העולם. והעולם? גם היום, כמו אז, לא תמיד מבין. לא תמיד מקבל. לפעמים מאיים, לעיתים משפיל.
אבל ישראל – המדינה היהודית – ממשיכה. ממשיכה לעלות, לקלוט, לבנות. היא ממשיכה גם להיאבק על זכות קיומה. דווקא עכשיו, כשהאנטישמיות שוב מרימה ראש בכל רחבי תבל, כשהלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית שוב עומדת למבחן – חשוב לזכור ולהזכיר מאין באנו.
הרצל לימד אותנו שחזון ללא פעולה הוא אשליה, ופעולה בלי חזון היא סכנה. הציונות של ימינו צריכה לשוב ולחבר בין שניהם: לפעול – מתוך אמונה. לבנות – מתוך שליחות. ולזכור תמיד: לא מדובר רק בזיכרון הרצל, אלא באחריות הרצל. האחריות שמונחת כעת על כתפינו. זו המשמרת שלנו.
יעקב חגואלצילום: יריב כץובבאזל – שם נולדה התקווה המחודשת – האחריות ממשיכה להדהד, ומזכירה לכולנו: יום הרצל הוא לא רק זיכרון של עבר מפואר, אלא קריאה של ההווה והעתיד להעמקת הזהות היהודית, לחיזוק התודעה הלאומית, ולהתמדה במאבק למען זכותנו הטבעית על ארצנו. דווקא ביום הרצל, בואו נאמץ את תבונתו: הצבת חזון – ויציאה לפעולה.
עם אחד. גורל אחד.
יעקב חגואל הוא יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
