השופט אהרן ברק מזהיר מפני מלחמת אזרחים ומדבר על הצורך בחתירה להסכמות. אכן, יש צורך בהסכמות, אך השאלה היא: מה הבסיס להן? ברק מזהיר מפני "עריצות הרוב", אך מתעלם מכך שהמשבר הנוכחי לא נובע רק מהכרעת הרוב, הגם שהוא קשה לעיכול בשל לכידותו השמרנית דתית, אלא מהניסיון לנטרל את כוחו באמצעות מערכת משפטית בלתי נבחרת.
עד ממשלת נתניהו השישית, ממשלות ישראל הורכבו מקואליציות המזכירות ממשלות אחדות – חיבורים בין מפלגות דתיות לבין מפלגות מרכז. מציאות זו הובילה לשימור הסטטוס-קוו ולשיתוק ערכי, מה שאפשר את התעצמות המערכת המשפטית. בית המשפט העליון, שנהנה מאמון הציבור, קידם מדיניות ליברלית-חילונית דרך פיתוח משפטי, אך לא נתן מענה לשסעים החברתיים שהלכו והעמיקו.
ממשלת נתניהו השישית, שהורכבה ממפלגות שמרניות ודתיות, קואליציה תקדימית, ביקשה למשול ולקדם מדיניות חקיקתית שמרנית, בהתאם למנדט שקיבלה מהציבור. אלא שניסיונה נתקל בהתנגדות עזה מצד מערכת המשפט, המפעילה חסמים בלתי דמוקרטיים. אם כך, האם לא מדובר ב"עריצות המיעוט" המשפטי במסווה של הגנה על שלטון החוק?
ברק טוען ששינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים מסוכן משום ש"יהפוך כל מינוי למינוי פוליטי". אך האם בג"ץ לא הפך בעצמו לגוף שקובע ערכים? ואם כן, האם ראוי ששופטיו ימנו את עצמם? במשך שנים השופטים מינו את עמיתיהם מתוך קבוצה הומוגנית אידיאולוגית. שינוי הרכב הוועדה אינו בהכרח "פוליטיזציה", אלא איזון הכוח בין הרשויות והשבת הדמוקרטיה לידי הנבחרים.
ברק טוען כי פיטורי ראש השב"כ "אינם סבירים". אך בית המשפט הישראלי אימץ דוקטרינת סבירות המאפשרת לו לפסול רק אם ההחלטה ממשלתית עולה לכדי חוסר סבירות קיצוני. האם פיטורי ראש השב"כ באמת קיצוניים?
ברק טוען כי פיטורי ראש השב"כ "אינם סבירים". אך בית המשפט הישראלי אימץ דוקטרינת סבירות המאפשרת לו לפסול רק אם ההחלטה ממשלתית עולה לכדי חוסר סבירות קיצוני. האם פיטורי ראש השב"כ באמת קיצוניים? סוגיית ניגוד הענינים מול פרשת קטארגייט, אכן בעייתית, אך תסכימו איתי, כי הפרשנות של ניגוד עניינים, הפכה גמישה, אם נזכרים בניגוד העניינים בהחלטה למנות את השופט עמית לנשיא העליון – ניגוד עניינים שהמערכת המשפטית בחרה להתעלם ממנו במסווה של "עמד בשלטון החוק".
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסאם ברק ותומכי המערכת המשפטית באמת חפצים בהסכמות, עליהם להוכיח זאת במעשים. למשל, ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדלי המדינה חייבת ליהנות מלגיטימציה ציבורית רחבה. אם נשיא העליון יצחק עמית רוצה לפעול לריפוי הקרע, עליו להעביר את סמכות מינוי חברי הוועדה לשופט נעם סולברג – אקט שיחזק את אמון הציבור. לחלופין, ברק יכול להמליץ על נשיא המדינה כמי שיכול להרכיב את וועדת החקירה.
אני שותף לחששו של ברק ממלחמת אזרחים, אך זו אינה נובעת רק מעריצות הרוב אלא מהתבצרות מערכת המשפט בדלת אמותיה. התבצרות זו גורמת לרוב הדמוקרטי לנקוט צעדי מדיניות ברוח ערכיה של ממשלה דתית שמרנית, קיצונית למה שהורגלנו.
פרופ' אסף מידני, מומחה למדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית תל אביב-יפו
