ימים ספורים לאחר פרוץ אירועי הדמים בא-סווידא והתגובה הישראלית החריפה שבאה בעקבותיה, פועלים האמריקאים בנחישות להביא את הצדדים הניצים להסכם הפסקת אש, כולל בהסכמת השכנות - ישראל, טורקיה וירדן. גם אם הפסקת אש זו תחזיק מעמד, אין בה בכדי לכבות את הגחלים הלוחשות מתחת לפני השטח ולהביא לסיום המשבר הבין-עדתי בסוריה, שאתגריה עוד לפניה.
בנקודת זמן זו, ישראל תצטרך לבחון את המשך מדיניותה מול הזירה הסורית: האם להמשיך לדבוק במדיניות שמובילה ארה"ב לכיוון "סוריה אחודה תחת שלטונות של א-שרע" ולהסכין עם מאפייניו הג'האדיים, או האם לגבש אסטרטגיה אחרת הכוללת הבעת אי-אמון במשטר הסורי הנוכחי, עידוד תהליך פירוקה של סוריה לגורמים או לכל הפחות היפרדות הדרוזים וניתוק אזור הר הדרוזים מהמדינה הסורית תחת חסות ישראלית.
ישראל צריכה להשאיר את סוריה לסורים, להימנע ממעורבות יתר בתהליכים הפנימיים שהיא עוברת ולקדם את האינטרסים שלה בזירה תוך השלמה עם שלטון א-שרע והמשך הידברות עימו
בין שתי החלופות הנדונות, אמנם אין אחת מושלמת, אך לטעמי יש אפשרות נכונה יותר לישראל בעת הנוכחית – ישראל צריכה להשאיר את סוריה לסורים, להימנע ממעורבות יתר בתהליכים הפנימיים שהיא עוברת ולקדם את האינטרסים שלה בזירה תוך השלמה עם שלטון א-שרע והמשך הידברות (עקיפה או ישירה) עימו.
תחת חלופה אסטרטגית זו ובמסגרתה, יש לראות באור חיובי את התקיפות הצבאיות של ישראל בסוריה בימים האחרונים. כך, במהלך אגרסיבי קצר וממוקד, ישראל העבירה מסר ברור לשני קהלי יעד שונים: כלפי פנים – ביטוי משמעותי של אמון וסולידריות עם בני העדה הדרוזית בישראל, בפרט בתקופת לחימה ממושכת במספר חזיתות ומסירותה של העדה כשותפה ל"ברית הדמים" ול"ברית הייעוד" עם מדינת ישראל והעם היהודי; כלפי חוץ – חיזוק ההרתעה ועיצוב כללי משחק ברורים מול המשטר הסורי, ארה"ב, תורכיה ומדינות האזור בכלל, באופן המבהיר כי ישראל לא תסבול פגיעה בבני בריתה ובפרט בבני עדה הדרוזית בסוריה.
אש והידברות
מדיניות זו של "אש והידברות" הופכת אסטרטגיה מעצבת כמעט בכל זירות הפעולה בה פועלת ישראל להשגת יעדיה. זו אסטרטגיה שאינה פועלת באופן טורי, קרי – נסיים מלחמה ונעבור להסכמים, אלא משלבת את הפעלת הכוח כאלמנט חיוני לעיצוב הישגים מדיניים, תוך כדי התרחשות ובאופן משולב. כך פועלת ישראל בלבנון, ברצועת עזה וכעת גם בסוריה. באופן זה, ישראל מצליחה לייצר הרתעה צבאית שמובילה להשפעה מדינית, ובעיקר מבטיחה את אפקטיביות המהלך המדיני ולא סומכת על "פיסת נייר חתום", כפי שידענו בעבר. כך למשל, אין דבר בין חוסר משמעותו של הסכם 1701 בלבנון משנת 2006, שבקושי היה שווה את הנייר עליו נחתם, לבין משמעותו של הסכם 1701 המחודש, המגובה במהלכי "אכיפה צבאית" נחושה, במקביל למנגנון היישום המדיני.
גם בסוריה נכון לאמץ את אותה שיטה, ולנהל אותה מול "בעל הבית" עם הסיכוי הכי גדול ליישם אותה. נראה כי נשיא סוריה, א-שרע, הוא המועמד היותר מתאים לביצוע המשימה ועימו צריך לצעוד קדימה.
בכל מקרה, חלופה של התפרקות סוריה ודאי לא טובה לישראל. היא תהווה פתח לצמיחתם ופעולתם החופשית של אלמנטים שליליים מבחינתה של ישראל, שודאי יבקשו לנצל את הואקום, להשתלט על אזורים בסוריה ולפעול מהם - האיראנים והמיליציות השיעיות (ואולי אף חזבאללה שיתמקם מחדש בזירה), ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש), ואף הטורקים שימצאו תירוץ מחודש למעורבות יתר בזירה.
הרחקה מטורקיה
כיוון פעולה זה, גם תואם את מדיניותה של ארה"ב באזור, וזו לכשעצמה סיבה מספיק טובה לחשוב עליה באור חיובי. ניכר כי ממשל טראמפ ימשיך לדבוק בא-שרע וייתן לו את כל הגיבוי והכלים להצליח לאחד את סוריה תחת דגל אחד ונשק אחד, תוך דחיקתו לזרועות העולם הסוני המתון והרחקתו מטורקיה ומארגוני האם הג'האדיים. יתר על כן, במידה וסוריה תתפרק לגורמים, טראמפ עלול להחליט לזנוח את הזירה (הוא כבר היה קרוב לעשות כן) ולהפקירה לכוחות הפועלים בשטח. לישראל יש אינטרס ענק לשמר את נוכחותה ומעורבותה הפעילה של ארה"ב בכל הזירות המתעצבות מחדש, כולל בזירה הסורית, וכול מהלך שלנו בזירה צריך לבטא עוצמה ישראלית אך לעמוד במסגרת ההבנות עם האמריקאים.
החלטה על אסטרטגיה זו, מחייבת את ממשלת ישראל להכשיר את הקרקע לבאות, שכן אירוע דמים דומה יכול להיות רק עניין של זמן. בתוך כך, נכון יהיה לתרחש את "תקרית הדמים הבאה" במעורבות הדרוזים בסוריה, לרבות: תיאום ציפיות מוקדם מול ראשי העדה הדרוזית בישראל – למניעת הישנות של חוסר משילות ו"לקיחת הביטחון לידיים", להגדרת "פעולות הגנה" על הדרוזים בד בבד עם הבנה מה ישראל לא תעשה בסוריה (הפלת המשטר); יצירת מנגנון התערבות אמריקאי-ישראלי-סורי מהיר, שיבטיח פעולה אפקטיבית מתואמת למניעת שפיכות דמים במקרה של התלקחות חוזרת בשטח; ביסוס מערך מודיעין ומנגנון דיווח אמין, שיאפשר הערכת מצב מהימנה על בסיס עובדתי מוצק יותר, במקרה של "אירוע דמים" חוזר.
איתי מדינהסוריה נמצאת בתקופה של עיצוב שיש לראותו כהזדמנות לישראל, לאחר שנים רבות בהן הזירה היוותה סכנה משמעותית לביטחונה הלאומי של ישראל בהיבטי התעצמות והפעלת כוח אויב. ישראל צריכה לגלות מעורבות פעילה בזירה ולהיות שותפה בעיצוב כללי המשחק, ולצד זאת לגלות אורך רוח לתהליכים פנימיים ושיקול דעת בהפעלת הכוח, באופן שלא יביא לקריסת המערכת או לצבירת נקודות שליליות מול גורמי כוח עוינים בזירה או מול שותפים באזור.
ישראל פעלה מהר ונכון בהגנה על הדרוזים בסוריה, באופן נקודתי, וזו העת להכניס את האירוע להקשר רחב יותר ולגבש סביבו אסטרטגיית פעולה מול הזירה, תוך תיאום ציפיות מתבקש עם בעלי העניין בישראל, בארה"ב ובאזור.
איתי מדינה הוא עמית מחקר בכיר, מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים, האוניברסיטה העברית
