בחודשים האחרונים מקדיש ליאור ויינברג ממטולה את כל כוחותיו וזמנו לשיקום ההרס העצום שהותירה המלחמה במטעים שלו לאורך גבול לבנון. לאחרונה נטע עצי פרי חדשים בשטחים שלו שנפגעו, אחרי שנאלץ לעקור מהם את פירות עמלו - בני יותר משני עשורים.
תושבי מטולה מספרים על ההריסות מהמלחמה, והשיקום. דצמבר 2024
(צילום: אביהו שפירא )
"אני מנסה לעבוד ולנהל את החיים, אבל זה קשה", הודה החקלאי הוותיק, שנפצע קשה מפגיעת טיל נ"ט של חיזבאללה באוקטובר 2023. הוא היה מגויס אז לכיתת הכוננות בהגנת המושבה הוותיקה. "אני לא יכול להוציא מהראש את האירוע הזה", סיפר. "היה לי מאוד לא פשוט לחזור לכאן, למטעים ולגבול, ואני עדיין בטיפול בגלל פוסט-טראומה. אבל בסוף החקלאות היא החיים והעבודה שלי. חזרתי להחזיק את הגבול ואני לא מתכוון לוותר".
ויינברג ורעייתו אורנה הם הורים לשלושה בנים שגויסו אף הם למלחמה בצו 8, ולחיילת בודדה שאימצו. כמה חודשים אחרי פציעתו, נפגע גם הבית שלהם מירי נ"ט ועלה כולו באש.
"אני מקווה שהלקח נלמד ושמעתה לעולם לא ננטוש עוד את המחרשה, שחזרה לחרוש עד התלם האחרון", אמר ויינברג. "החקלאות היא לא עסק כמו חנות נעליים, שאפשר להעביר ממקום למקום. קרקע אי-אפשר להזיז, ואם לא נשמור עליה ונהיה כאן בשם הציונות, הגבול יגיע בסוף להרצליה. אנחנו מנסים להחזיק פה באדמה שלנו בגבול, וזה לא קל, אבל אנחנו לא מוותרים. זו הרגשה טובה לטעת פה עצים מחדש".
"לחזור לאדמה זו אמירה"
בעוטף עזה החקלאות היא לא רק מקור פרנסה – היא סמל. סמל לאחיזה בקרקע, לתקווה, לחיים עצמם. למרות השכול, הפציעות והחטופים שעדיין בשבי – האנשים שמגדלים את המזון שמגיע לשולחנות שלנו לא עוצרים. מדי בוקר הם פוקדים את השדות, ממש עד המטרים האחרונים שעל גבול רצועת עזה. לא כי אין להם ברירה, אלא מתוך בחירה. "אנחנו שומרים על גבול המדינה בשדה, מטר אחרי מטר", אומר מורן פרייבך מקיבוץ נחל עוז. "אין לנו את הפריווילגיה להיות חלשים".
חקלאי הנגב והעוטף, שכולם מפונים מבתיהם, מגיעים לשדות תפוחי האדמה של דוד משה מדי בוקר. זמיר חיימי, מקיבוץ ניר יצחק, מתמודד עם שכול אישי ואובדן חקלאי כאחד. הוא דודו של טל חיימי, שנפל בהגנה על הקיבוץ וגופתו מוחזקת עדיין בידי חמאס.
"אני חקלאי מגיל 16. אני סוגר השנה 40 שנה בתחום", סיפר. "כל החורף שעבר נמחק לנו כי השטח היה שטח צבאי סגור וכמעט לא עבדנו. לא סתם חטפו ורצחו גם תאילנדים. גם חמאס מבין את חשיבות החקלאות בחבל הארץ הזה. אנחנו עובדים עד התלם האחרון. לחזור לאדמה זו אמירה, חשוב לי לראות אנשים חוזרים הביתה לעוטף ולראות את היישובים שסביבנו משתקמים".
ב-7 באוקטובר איבד אבידע בכר, מנהל החקלאות בקיבוץ בארי, את אשתו דנה ובנו כרמל כשמחבלים פרצו לביתם. הוא עצמו נפצע קשה ואיבד את רגלו. כעת הוא יוצא מדי בוקר מקיבוץ חצרים, שאליו מפונה קהילת בארי, ומגיע לעבוד את האדמה. "לחזור לשדה, לשקם אותו, לקצור אותו, זה מראה על כוח ותקווה", הוא אומר. "זה אומר שזה המקום שלנו, ושפה אנחנו נשארים. יש לי משפחה לשקם, קהילה לשקם, ומדינה שלמה לשקם. החקלאות היא חלק מהשיקום הזה. אנחנו צובעים את הנגב המערבי בירוק".
ניקו פלסיק מקיבוץ עין השלושה הוא אגרונום במקצועו, שאחרי 7 באוקטובר החליט שהוא רוצה לעסוק בחקלאות: "אני מגדל תפוחי אדמה עד הגדר. זה חשוב למדינה שלנו, לחבל הארץ הזה".
גם פרייבך, מנהל החקלאות בנחל עוז, רואה בחקלאות בעוטף שליחות לאומית: "כל העולם מסתכל עלינו, יש לנו אפשרות להיות חלשים עכשיו? שכן אחד שלי, צחי עידן, חזר לפני חודש בארון. שכן שני שלי, עמרי מירן, עדיין שם ומחכה שיחלצו אותו. כלום לא מעניין, הכול בצד – צריך לחשוב אך ורק על דברים שיעזרו לתקומת מדינת ישראל. אנחנו עושים חקלאות עד המטר האחרון, שומרים על גבולות המדינה, שומרים על ביטחון המזון עבור אזרחי המדינה, ומצעידים את כל האזור קדימה – גם תוך סיכון אישי".
"לבנות מחדש את הבית של כולנו"
מאז פרוץ המלחמה סירבה שמחה אדרי לעזוב את עירה, קריית שמונה, שרוב תושביה פונו. אדרי, מורה בתיכון דנציגר בעיר, התגייסה לסייע לאלו שנותרו מאחור ולא יכלו לעזוב מסיבות שונות – בהם קשישים, חיילים שהתארחו בעיר ומשפחות רווחה. בעיקר, שימשה אדרי כאשת חינוך וסעד לכ-80 הילדים שנותרו בעיר ללא מסגרות חינוך וחיו במקלטים, תחת אש יומיומית.
כעת, מאז סיום המלחמה בצפון, משמשת אדרי במשרה חלקית גם כרכזת המתנדבים במתנ"ס המקומי. מדי יום מגיעים אליה מאות, ולעיתים יותר מאלף מתנדבים מרחבי הארץ והעולם, שמבקשים לסייע בשיקום העיר.
לפני שהמתנדבים יוצאים למשימות הרבות שאדרי מטילה עליהם, היא מקפידה לספר להם על מה שחוותה העיר מאז אוקטובר 2023. "אני מרגישה שהשיחה הזאת מחברת את המתנדבים למקום ומגייסת אותם לפעול איתנו לשיקום העיר, גם אחרי שניפרד והם יחזרו לבתיהם", הסבירה.
"כילדת קטיושות בעברי, אני זוכרת שהגיעו לכאן אנשים וסלבריטאים רבים, שהיו מגיעים להצטלם איתנו ומביאים משחקים. הם סימנו וי שהם 'עטפו את הפריפריה בזמן משבר', ואז נעלמו מהחיים שלנו", נזכרת אדרי. כעת, כשבגרה ומצאה עצמה שוב בעיר מוכה ופגועה כמו אז בשנות ה-80 וה-90, היא מבקשת לוודא שהתמיכה בעיר תביא הפעם להעצמת התושבים.
לקבוצות המתנדבים היא מקפידה לצרף גם את בני העיר, שיחד עובדים, משפצים, צובעים ומנקים: "אנחנו לא רוצים שיבואו לכאן שוב ממקום של מסכנות ונזקקות, אלא ממקום של לשקם יחד איתנו את הבית של כולנו – כי על כולנו, מכל רחבי הארץ, האחריות על פיתוח העיר והאזור ששייך לכולנו".
