המאבק המחריף של ממשל טראמפ נגד מוסדות ההשכלה הגבוהה נתן את אותותיו והשנה נרשמה ירידה ניכרת במספר המחאות הבולטות בטקסי הסיום בקמפוסים האמריקניים. עם זאת, ישנם יוצאים מן הכלל. באירוע שנערך בניו יורק, הסערה פרצה שוב בקול רם. טקס הענקת התארים לבוגרי התואר השני בעבודה סוציאלית של מכללת האנטר (האנטר קולג'), אחד המוסדות המרכזיים באוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY), נצבע בצבעי ירוק, שחור ואדום ונהפך לזירת מחאה פרו-פלסטינית. הורים שהשתתפו באירוע טוענים כי הנהלת המוסד לא ניסתה לבלום את ההפגנות, שהחלו באולם וגלשו גם החוצה.
ההפגנה הפרו-פלסטינית בטקס הסיום והעימות עם אחד המפגינים
(צילום: נוריאל גדליה)
נוריאל גדליה, בן 70, יליד נתניה וכיום תושב ניו ג'רזי, הגיע לטקס עם אשתו כדי לחגוג את סיום התואר של בתו, י', בת 30. "זה היה פשוט מחריד", הוא תיאר בשיחה עם ynet. "סטודנטים פרו-פלסטינים הפריעו לטקס, עלו לבמה עם כאפיות, וההנהלה לא ניסתה לעצור את ההפגנות. זה נמשך גם בחוץ. ניגשתי אליהם עם הטלפון וצילמתי, בדיוק כמו שהם עושים – וזה כמעט נגמר באלימות. אבל לא ויתרתי להם".
לדבריו, המחאה הייתה צפויה מראש: "הבת שלי כבר ציפתה להפגנות, זה היה ידוע ומתוכנן. כולם ידעו על זה. ארגוני סטודנטים פרו-פלסטינים פרסמו מראש שהם עומדים לדרוש בטקס הסרת השקעות מישראל".
כאשר הדיקנית החלה לשאת את דבריה, המחאה התפרצה בצורה מתוזמנת היטב. "היינו בקומה השנייה, וברגע שהיא התחילה לנאום – הם התחילו מיד בצעקות", מספר גדליה. "לפחות חצי מהסטודנטים באולם מחאו כפיים והשתתפו, והכי מדהים שהנואמים המשיכו כרגיל, כאילו הכול בסדר. אני לא מבין איך נתנו לזה לקרות – איך נתנו להם להיכנס עם כאפיות לאולם? ואז הם עלו לבמה, עם שלטים ענקיים".
לדבריו, "חצי מהקהל שם הם מהקהילה הגאה, שלא מבינים מה יקרה להם ברגע שיגיעו לעזה. מה שהכי מפריע לי זה שלבית הספר זה בכלל לא הזיז. הדיקנית אפילו התייחסה לזה בנאום – אמרה שהיא מבינה שיש כל מיני דעות – והמשיכה כאילו כלום. היו כמה הורים שמאוד התרגזו, והיו הורים אחרים שמחאו כפיים. זה הדהים אותי. מילא כל הסטודנטים שטופי המוח, אבל ההורים?".
ההפגנה נמשכה גם לאחר הטקס, מחוץ לאולם. "אשתי אמרה לי – 'אני לא יכולה להיות ליד האנשים האלה'. היא הלכה לפינה, ואני ניגשתי אליהם והתחלתי לנסות לדבר איתם", משחזר גדלה. "שאלתי, למה אתם עם מסכות? בוא נראה את הפנים שלכם. ואז בא אליי מישהו – וזה כמעט התפוצץ. הוא היה אלים, קרא לי 'ציוני נאצי' – כשלדעתי 'ציוני' זו בכלל מחמאה. כמה מפגינים אחרים הרגיעו אותו והפרידו בינינו. למזלי שם זה נגמר".
אותו מפגין אנטי-ישראלי, שניבל את הפה והתעמת איתו, השמיע דברי שנאה קיצוניים נגד ישראלים וציונים: "כמה ילדים צריכים למות?! אני לא מפחד ממך, ציוני. אתם פחדנים. אתם גוזלים אדמה, אתם אונסים ילדים... זה כל מה שאתם עושים".
הוויכוח נמשך גם בבית. גדליה מספר על שיחה מורכבת עם בתו שסיימה את התואר, ומודה כי חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם הולכים ומעמיקים בשנים האחרונות: "הבת שלי – שטפו לה את המוח. לקחנו אותה לארוחה אחר כך והיא התנצלה שאף אחד לא הפגין לטובת החטופים, אבל משום מה היא מבינה את המפגינים ותומכת בהסרת השקעות בישראל. היא לא עלתה להפגין, אבל היא תומכת. היא סובלת מ'סינדרום שנאת ביבי'. כמו הרבה מהיהודים פה, שטפו להם את המוח בבתי הספר. אני גר פה כבר 40 שנים, אבל מרגיש נתנייתי לכל דבר. בשנה שעברה היינו בארץ, התנדבנו בקיבוץ כפר עזה".
לדבריו, השיח שהתפתח באקדמיה השפיע על בתו לאורך זמן: "אני מנסה להתווכח איתה, אבל זה כמו לדבר אל הקירות. הכול התחיל מתרבות ה-Woke ומסגרות ה-DEI (גיוון, שוויון והכלה), שם לימדו אותה שצריך להיות בצד של המדוכא. הקולג' הזה רואה את עזה כמדוכא. תן להם לגור בשדרות או בכפר עזה, הם ידברו אחרת. אז בהתחלה היו לי פיצוצים איתה, אבל מה תעשה? לא תדבר עם הילד שלך? אז זה מה שזה, It is what it is".
גם על מדיניות הממשל מול האוניברסיטאות יש ביניהם מחלוקות חריפות. "טראמפ עושה מעל ומעבר כדי להפסיק את התופעה הזאת. זה אחד מהוויכוחים הכי גדולים שלי עם הבנות", אמר גדליה. "הבת שלי אומרת לי – 'הוא לא נותן כסף להרווארד' – נכון, בצדק. לא מגיע להם גרוש. בקולומביה טיפלו כבר, ואני מקווה שהאנטר יהיה הבא בתור. אני גם אשמח מאוד שהצילומים שלקחתי יעברו לממשל, שיזהו את המפגינים האלה וייקחו להם את הוויזות. ולגבי מי שהם אזרחים אמריקאים – כי רובם כאלה – שיבדקו מי הם, ולא ייתנו להם עבודה. יש גבול".
טקס הסיום של אוניברסיטת הרווארד, מנגד, כלל סרטים וסיכות של דגלי פלסטין, עיטורים על כובעי הבוגרים של אמירות פוליטיות - אבל הפעם, שלא כמו בשנה שעברה, המחאה הייתה שקטה - ודברי מחאה שולבו רק בעקיפין בנאומים רשמיים.
