סרטון של אנה פרנק, שניות ספורות שבהן היא משקיפה מחלון ביתה, נצפה ביוטיוב למעלה משישה מיליון פעמים. זה הסרטון היחיד, האותנטי, שנותר. שישה מיליון צפיות. נוכל רק לשער שאנה פרנק, הנערה שהפכה לסמל עולמי מבין מיליוני נרצחי השואה לא העלתה בדעתה שכשבעים ושמונה שנים לאחר מותה בברגן-בלזן, תופיע לפתע בסרטון ויראלי ביוטיוב, ותהפוך, בעל כורחה, לרוח רפאים המתגוררת באינספור פרופילים בטיקטוק ובאינסטגרם, ולפנים החולפות בעשרות סטוריז.
מיליוני הצפיות בסרטון האותנטי של אנה פרנק מעידים על הצמא לתיעודי שואה: תמונות קפואות לא מספיקות. הסטילס משאיר אותנו תלויים באוויר, חסרי הקשר. מה קרה רגע לפני, רגע אחרי? התיעוד הנע הוא שמשלים את הפאזל החסר, מספק את האמת בממד הזמן.
בין המציאות לאשליה הדיגיטלית
הבינה המלאכותית לא המציאה את אנה פרנק. היא הייתה שם, הילדה שכתבה יומן, הפליטה ממשפחה יהודית גרמנית שנמלטה להולנד, שבילתה שנתיים במחבוא, לפני שהלשינו עליה, נתפסו והועברו למחנות. היא הילדה שכתבה: "למרות הכול, אני עדיין מאמינה שבני האדם טובים באמת בליבם". היא הילדה שנספתה בטיפוס במחנה. הקריאה ביומן המפורסם והביקור בבית פרנק באמסטרדם הם אבן בסיס בזיכרון השואה.
אבל אנה פרנק, שהבינה המלאכותית הקימה לתחייה, אינה אנה האמיתית. היא רק חיקוי דיגיטלי. הפנים, המבט, הקול - הכול מתוכנת להיראות כמוה, להישמע כמוה. זו אשליה מסקרנת ומטרידה בעת ובעונה אחת: אנו מביטים בפרצוף של ילדה שאינה בין בחיים, והיא מביטה בנו בחזרה מתוך מסך, כאילו ניצלה מגורלה הנורא. אבל היא לא ניצלה. וזה בדיוק מה שמטלטל בדבר הזה.
"עמק מוזר" ומפלצות דיגיטליות
המתח בין החוויה המעודכנת, האטרקטיבית, לבין האימה - עומד בבסיס הדיון על הבינה המלאכותית ותפקידה בשימור זיכרון השואה. יש במתח הזה אלמנט של "עמק מוזר" (uncanny valley) - תופעה ידועה בתחום הרובוטיקה המתארת אי-נוחות בצפייה ביצירים מלאכותיים שדומים מאוד, אך לא לחלוטין, לבני אדם. כשמדובר בייצוג של קורבנות שואה, התחושה המטרידה הזו מתעצמת.
כשהעבר נראה קרוב מתמיד
יחד עם זאת, הזדמנויות חדשות אלו מגרות את החושים; אנשים מגלים פתאום שהעבר איננו איזה יצור מיתולוגי, הוא הרבה פחות מרוחק. דמויות מן ההיסטוריה, שבעבר התקיימו רק בשחור-לבן, בין דפי ספר או קטעי עדות עמומים, מופיעות עתה בחיים כמעט מוחשיים. הן מדברות, נעות, מביטות בנו. הגבול בין הארכיון לבין הרגש מיטשטש – וכך גם הגבול בין עֵדוּת חיה להדמיה טכנולוגית. במובנים מסוימים, זהו ניצחון טכנולוגי: להחזיר פנים לקורבנות, קול לנעלמים. אך זהו גם מרחב טעון – כי ככל שהעבר נראה נגיש יותר, כך גוברת הסכנה שנתבלבל בין מה שאירע באמת לבין מה שנדמה שאירע. הדמיון והזיכרון משתלבים זה בזה, עד שקשה להבחין מי מהם מוביל ומי מובל.
זיכרון השואה תמיד צעד יד‑ביד עם טכנולוגיה: מן היומן המודפס אל הסרט המצולם, מן העדות המצולמת אל הרשתות החברתיות. בשנים האחרונות הבינה המלאכותית (AI) פרצה לבמה בדיוק בזמן שמספר העדים החיים מידלדל. אנו מוצאים עצמנו בסיטואציה פרדוקסלית: כלי‑על לשימור אמת היסטורית מחד, ומכונה העלולה לעוותה מאידך. בתור מי שמבקשים לקדם זיכרון נאמן אך גם רלוונטי – חובה עלינו לבחון את כל זוויות הסיפור: אתיקה, תרבות, חינוך והטכנולוגיה עצמה.
זיכרונות מלאכותיים: מה קורה כשהבינה מציירת את העבר שלנו
אי-אפשר להתכחש לכורח המציאות: דור ניצולי השואה הולך ונעלם. סקר שערך מכון המחקר הבינלאומי IPSOS בפולין בקרב מדגם מייצג של 311 בני נוער בגילי 16-18 גילה ש-7% מבני הנוער הפולנים חושבים שהשואה לא התרחשה מעולם. 11% מהם אפילו לא שמעו על יום השואה הבינלאומי.
פרויקט ייחודי של עמותת חסדי נעמי, אשר השיקה את תערוכת הזיכרונות של ניצולי השואה הראשונה בעולם, שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית, הציגה בשנה שעברה ציורים שנוצרו על-ידי Midjourney, בהתבסס על סיפורים אישיים וזיכרונות של ניצולי שואה.
במהלך הפרויקט, ניצולי שואה שיתפו את זיכרונותיהם, והבינה המלאכותית תרגמה אותם לדימויים חזותיים – תהליך שבו טכנולוגיה ורגש שזורים זה בזה. אחת הניצולות זיהתה את פניה של אמה בתמונה שנוצרה מתוך תיאור בלבד – זיכרון ששמרה בליבה כל השנים, והנה הוא הופיע מולה בדיוק כמעט מכאיב. אחרת סיפרה על אחותה הקטנה שנרצחה, כשהיא אוחזת במעיל המוכתם מדמה – פריט אחרון שנותר, ועתה גם לו ניתנה צורה. הזיכרונות הפכו לתמונות, אך בעבורם – אלו היו שברים של חיים שקיבלו מחדש גוף ונוכחות.
"כשאנחנו מחלקים חבילות מזון לניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני", אמר דובר חסדי נעמי, "הם מספרים לנו שחוץ מהפחד מהרעב והקור הם חרדים שזיכרון השואה ייעלם".
זיכרון בעידן של נתונים
ביד ושם מבינים את חשיבות הזיכרון והשימור: הם הקימו מייצג מרשים - ספר השמות, המציג את שמותיהם של 4.8 מיליון קורבנות. היעד הוא להגיע ל-5.1 מיליון. בספר הזה אין תמונות ריאליסטיות של קורבנות, רק שמות, מקומות ותאריכים.
"AI מסייעת לנו לטפל בנתונים רבים יותר ובאופן חכם ויעיל יותר," אומר מיכאל ליבר, מנהל אגף חדשנות וטכנולוגיות מידע ביד ושם. "כך אנו יכולים לעבות את הדאטה על שורדות ושורדי השואה, כמו גם על הקורבנות, ולהעשיר את קורות חייהם".
הבינה המלאכותית משמשת שם בעיקר לקטלוג ולחילוץ מידע מעדויות. "אם יש לנו עדות וידאו, המודל מסייע לנו לחלץ נתונים", מסביר ליבר. "הוא מזהה בעדות ישויות, אנשים, מקומות, אירועים – וגם הקשר".
הפינה האפלה של הבינה
התועלת שבבינה מלאכותית ברורה: קטלוג, שימור, הנגשה של חומרים. אבל הצד האפל שלה מתגלה במהירות מדאיגה.
חפשו "שואה" במערכות בינה מלאכותית יוצרת ותקבלו בעיקר (60%-80%) תמונות ממחנה אושוויץ-בירקנאו. מורכבות השואה – האירועים ברחבי אירופה, מחנות אחרים, הגטאות, יערות הירי במזרח אירופה, צפון אפריקה – נעלמת.
השכחה המוסווית באשליית הזיכרון
בינה מלאכותית יוצרת יכולה להעניק לאנשים את התחושה המדומה כי הם "זוכרים" או "מבינים" את השואה, בעוד שבפועל הם מקבלים רק הדמיה שטחית. התחושה הכוזבת הזו עלולה להוביל דווקא לשכחה אמיתית של ההיסטוריה ושל עוצמת האירועים, ובכך למוטט את החשיבות של זיכרון השואה בקרב הדורות הבאים.
הבעיה עמוקה יותר ממחסור במידע. זו בעיה מובנית באופן פעולת הטכנולוגיה המאומנת על מידע שנאסף מהאינטרנט - כולל אתרים המכחישים את השואה, תאוריות קונספירציה ותעמולת שנאה
הפוליטיקה של הזיכרון הדיגיטלי
ברשתות החברתיות כבר מופצות תמונות שנוצרו בבינה מלאכותית המציגות כביכול את שחרור אושוויץ, אך למעשה מזייפות את ההיסטוריה. יש דפי פייסבוק שאוספים עוקבים על-ידי פרסום תמונות שנוצרו על-ידי בינה מלאכותית של אירועים ואנשים היסטוריים.
אולם הבעיה אינה רק בידי מזייפים ופרופילים מפוקפקים. חברות הטכנולוגיה הגדולות עצמן חסרות שקיפות בנוגע לאופן שבו האלגוריתמים שלהן עובדים. אי-אפשר לדעת מדוע מערכת בינה מלאכותית יצרה תוכן שקרי ספציפי - האם היו אלה נתונים מוטים? תקלה אלגוריתמית? או אולי מניפולציה מכוונת?
הבעיה עמוקה יותר ממחסור במידע. זו בעיה מובנית באופן פעולת הטכנולוגיה המאומנת על מידע שנאסף מהאינטרנט - כולל אתרים המכחישים את השואה, תאוריות קונספירציה ותעמולת שנאה.
כשפונים לחברות טכנולוגיה המפתחות מערכות בינה מלאכותית, מתקבלות בדרך כלל הצהרות כלליות על מחויבותן ל"אמת היסטורית" ו"אחריות תאגידית". אולם השאלות הקשות - אילו מנגנוני בקרה קיימים למניעת הפצת שקרים? מי מפקח? האם התייעצו עם היסטוריונים של השואה? - נותרות לרוב ללא מענה מספק.
עבר שלא עובר, עתיד לא ודאי
נדמה שהטכנולוגיה יוצרת מרחב חדש, שבו האמת ההיסטורית והבדיה משתלבות זו בזו עד בלי הפרד. מה שנותר לנו הוא להיאבק על האמת, ולו מתוך כבוד למתים.
בעולם החינוך, האתגר גדול במיוחד. הדור הצעיר, שלא פגש מעולם ניצולי שואה, עבורו השואה היא היסטוריה רחוקה. הבינה המלאכותית עשויה להקריב עומק היסטורי על מזבח האטרקטיביות.
החשש ממשי: אם ילד בן 13, בחדרו, ישאל את הבוט על השואה וזה ייתן תשובה שגויה אך משכנעת – מי יתקן? האם הוריו יודעים מספיק? האם המורה בבית הספר תדע שהילד "למד" מידע שגוי? האם בכלל נדע על כך?
בעולם שבו כולם יכולים ליצור גרסה משלהם של השואה, גרסה שתואמת את השקפת העולם שלהם, הוא עולם מסוכן.
קריאה אחרונה לפעולה: זהירות, אתיקה, שיתוף פעולה
אם לא נקפיד על אוצרות תוכן מדויקת וזהירה, הדור הבא עלול לרשת גרסה מסולפת של ההיסטוריה.
ראשית, נדרשת דחיפות בשיתוף פעולה הדוק בין מפתחי בינה מלאכותית, היסטוריונים, מוזיאונים וקהילות. שנית, דיגיטציה אחראית של מסמכים ועדויות. שלישית, חינוך לאוריינות דיגיטלית וחשיבה ביקורתית.
קרן שחרזיכרון השואה לא יכול להישאר רק באנדרטאות או בסרטונים דיגיטליים. השואה היא מחויבות יומיומית לראות את האדם באדם.
הסופר איטאלו קאלווינו כתב פעם: "הגיהינום של החיים אינו דבר שיהיה, הוא כבר כאן... יש שתי דרכים להימנע ממנו: הראשונה קלה - לקבל את הגיהינום ולהפוך לחלק ממנו עד שאינך מבחין בו עוד. השנייה מסוכנת ודורשת תשומת לב ולמידה מתמדת: לחפש ולזהות את מה שאינו גיהינום, ולהעניק לו מקום".
אולי זה מה שצריך לדרוש מהבינה המלאכותית: לא רק לזכור את מה שהיה, אלא לזהות את מה שאינו גיהינום בתוך עצמה, ולהעניק לו מקום.
קרן שחר היא מרצה ומומחית לבינה מלאכותית יוצרת
