שורד השבי עומר ונקרט סיפר אמש (יום שלישי) לראשונה על תקופת השבי הארוכה בידי מחבלי חמאס ברצועת עזה. עומר, שהרחיב גם על חטיפתו ב-7 אוקטובר, תיאר כי ספג במהלך 505 ימי השבי התעללות פיזית קבועה שכללה הרעבה ומכות מיד המחבלים, אך הדגיש כי החשש הגדול "לא היה מהמוות, אלא מהמחשבה שתהפוך לרון ארד, או שאהיה פה עוד 15 או 20 שנה".
עומר סיפר בהרחבה בריאיון לחדשות קשת על החטיפה מאתר מסיבת הנובה ברעים, שאליה הגיע באופן ספונטני יחד עם חברתו קים דמתי ז"ל, שנרצחה על-ידי המחבלים. הוא העיד כי גם אחרי שהבינו כי מחבלים חדרו לשטח הארץ, עוד האמין ש"עוד רגע צה"ל יגיע וינטרל אותם". שעה לאחר תחילת הטבח מחבלים הגיעו למיגונית שבה הסתתר עומר יחד עם מבלים אחרים והחלו לזרוק רימונים לתוכה. "פתאום מישהי צרחה בטלפון ש'הורגים אותנו, שורפים אותנו'. זה אולי היה הדבר הכי קשה ששמעתי במיגונית".
עומר תיאר כי כשהחליט לצאת מהמיגונית הבין שהוא השורד היחיד, ונחטף על-ידי קבוצת המחבלים שטבחה בחבריו: "השתנתי במכנסיים, זו לא מטפורה. מַתִּי מפחד. גם עברה לי המחשבה שלאף אחד אין מושג שאני נחטף עכשיו, כמו רון ארד. אף אחד לא יידע מה עלה בגורלי". הוא הוסיף כי בשטח הרצועה הותקף באכזריות על-ידי המוני הפלסטינים שחגגו את הטבח. "בלבנים, במוטות, בלומים - בכל מה שאפשר להכות איתו. ילדים בני שלוש על הכתפיים של אבא שלהם הרביצו לי", אמר. לבסוף הוא הוכנס להאנגר שבתוכו בור עמוק, שם "השכיבו אותי על הבטן וקשרו את הידיים והרגליים מאחורי הגב - זאת התמונה המפורסמת שלי שכולם ראו. ואז ראיתי פיר של מנהרה והבנתי שיורדים למטה".
עומר סיפר כי לאחר שהורד למנהרה הוחזק יחד עם חטופים תאילנדים וכן הישראלי ליאם אור, ששוחרר בעסקת החטופים הראשונה. הוא תיאר את ההרעבה וההתעללות מצד המחבלים: "רוב הזמן היה מעט מאוד אוכל, בבוקר שלושה תמרים, בערב איזו חצי פיתה. חצי ליטר מים לשני אנשים לכל היום, ל-24 שעות. לפעמים טיפה יותר כי התאילנדים ביקשו, אבל אני לא הייתי מוכן להגיד להם שזה לא מספיק, לא רציתי להראות להם את החולשה". לפי עומר, ההתעללות הפיזית הייתה דבר שבשגרה: "פתאום עוברים שניים במנהרה ופשוט גומרים אותך במכות עם כל מה שהם יכולים. דופקים את הקנה על הרגליים, פיצוצים לפנים ובעיטות לכל מקום. אתה מאבד הכרה מאגרוף ואז אחד נוסף מעיר אותך".
לפני שליאם השתחרר בעסקה המחבלים ניסו להאביס את החטופים באורז, ודרשו מהם לצלם סרטון. "'תגידו שהתייחסו אליכם יפה, שהיה לכם כל הזמן אור ואוכל', כל סילופי האמת", תיאר עומר. המחבלים הבטיחו לו שישוחרר "יום-יומיים" אחרי ליאם, אך חברו לשבי, "שהיה נקודת האור בכל 53 הימים הראשונים", שוחרר ועומר נשאר ל-452 ימים נוספים בגיהינום.
רגע קשה במיוחד הגיע ביום הולדתו, כאשר מחבל העיר אותו ותקף אותו באכזריות. "קיבלתי לום לראש, זו הייתה מתנת יום ההולדת שלי. המחבל העיר אותי באמוק מוחלט ואגרסיות מטורפות. הוא השפיל אותי, הכה אותי, אבל גם כשהוא עשה את זה הסתכלתי לו בעיניים. אחרי שהוא יצא התפרקתי לגמרי והחלטתי לברך את עצמי ליום ההולדת דווקא ברגע הזה, לאחל שלא אקבל מכות ביום ההולדת הבא. דבר קטן, אפילו לא לחזור הביתה".
עומר שב לביתו
(צילום: תומר שונם הלוי)
עומר העיד כי המחבלים זעמו בכל פעם "שעסקה הייתה מתפוצצת או כשצה"ל חיסל עוד בכיר בחמאס", ופרקו את זעמם ותסכולם על-ידי התעללות בו: "ידעתי בדיוק מתי זה קורה. כשנופלת עסקה זה השפלות מפה ועד להודעה החדשה, אלימות פיזית, הפחתות באוכל, התעמרות". הוא הוחזק בבידוד במשך 197 ימים, עד שלמנהרה שבה הוחזק הובאו גם החטופים טל שוהם, אביתר דוד, וגיא גלבוע-דלאל. גיא אמר לי בנונשלנטיות, 'מה קורה אחי? אני גיא', חמוד כזה. לא האמנתי שיש איתי עוד אנשים. אמרתי להם: 'אני חייב להגיד לכם משהו מוזר, אני צריך חיבוק, אני חייב מגע'. הם ישר אמרו 'מה, ברור', והתחבקנו. לא הפסקתי לדבר איזה שלושה שבועות".
בהמשך, לאחר שהמחבלים הודיעו לו על שחרורו הקרב, עומר חשש לחייהם של גיא ואביתר. "זה היה מאוד קשה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם כי אני יודע מה קורה להם. אני לא חושב ש'אחים' זו מילה שמספיקה כדי לתאר את הקשר בינינו. אין רגע שאני לא חושב עליהם, אין רגע שאני לא מקווה שהם באמת בסדר שם". עומר שיתף כי החשש הגדול בשבי לא היה מהמוות, אלא האפשרות שהם ננטשו על-ידי המדינה: "המחשבה שאולי אתה הולך להיות פה 20 שנה". על החזרה ללחימה לפני שחרור החטופים אמר "זה יכול להיות איום ונורא עבור מי שנמצא שם בפנים. איום ונורא".
ביום השחרור, סיפר עומר, "עומר שם טוב או אלי-ה כהן התחילו לזמר את שיר למעלות. ומצאנו את עצמנו שרים יחד, מהלב. ברגע שראיתי את הצלב האדום זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש". עומר סיפר כי טקס הטרור הפסיכולוגי שבו הוצג לראווה על-ידי חמאס בעת שחרורו "לא השפיל אותי". הוא תיאר: "זה היה מבחינתי הניצחון, סיימתי את המאבק. נלחמתי וניצחתי. הייתי עם חיוך מאוזן לאוזן. הדבר הראשון שאמרתי לאמא שלי זה שהבסתי את השבי. התכוונתי לזה, אכלתי אותו בלי מלח".
הוא הודה כי חזר אדם שונה משהיה כשנחטף, אך הוא "לא מתעסק" במחשבות נקמה נגד החמאס. "זה משפט שטל היה אומר לנו הרבה, ש'אל תשכח שבסוף הם יישארו ברוע הזה, בתת-אנושיות, ואנחנו נחזור לחיות את החיים שלנו. זה יהיה הניצחון'".
פורסם לראשונה: 23:30, 11.03.25
