"דוקטרינת בגין" שוב על השולחן. לפנות בוקר, המזרח-התיכון התעורר בפעם השלישית בהיסטוריה לאופרציה ישראלית יוצאת-דופן באיכותה ובעומקה, והפעם לשלילת יכולות גרעיניות מתקדמות מידי איראן. בדומה לתקדימים בעיראק (1981) וסוריה (2007), גם הפעם ההחלטה נתקבלה ערב פריצה בלתי-הפיכה לגרעין (במקרי עבר – ערב הטענת כור חם; ובמקרה הנוכחי - ערב השלמת פעילות "קבוצת הנשק" לזיווד ראש קרב גרעיני על טיל בליסטי). היגיון הפעולה הנוכחי מזכיר במידה את העבר, אך השוני בהיקף ועומק האתגרים הנגזרים ממבצע "עם כלביא", כמו גם מאפייני העיסוק האיראני בגרעין זה מעל ל-30 שנה – שונים בתכלית ומחייבים התבוננות שונה.
ההישגים הצבאיים פורצי הדרך של צה"ל והמוסד החל משעות הבוקר המוקדמות מעוררים השתאות בכל קנה מידה, באופן המחדד עוד יותר את הדיסוננס למול אסון ה-7 באוקטובר. תשלובת מודיעין-אש הטובה בעולם, שת"פ בין-סוכנותי בתיאום מושלם, יכולות מבצעיות חשאיות על אדמת איראן, הפעלת תכנית הונאה לטובת מיקסום ההישג הצבאי במתקפת פתע ושורת הישגים קינטיים יוצאי דופן – מניחים היסוד לשינוי המציאות האזורית. באיראן, ניכר כי ההנהגה יצאה ולו זמנית משיווי משקל, עם עריפת הצמרת הצבאית (באקרי, סלאמי, חאג'י-זאדה) והגרעינית (פרידון עבאסי, "הפנים המחייכות" של תכנית הגרעין וחבר המדענים הבכירים שסביבו). זאת, בצל שורת הישגים צבאיים דרמטיים הכוללים פגיעה קשה ומתמשכת במתקני העשרה ואתרי "קבוצת הנשק", טילאות, המערך האווירי, שלילת יכולת התגובה הראשונית ועוד – והזרוע עוד נטויה. לצד אלה, תחושת החדירות העמוקה צפויה להמשיך ולשחוק את ביטחונם האישי והלאומי של האייתוללות, ולהדהד את העליונות הצבאית והמודיעינית של ישראל על פניהם.
עוד בבנק ההישגים של המתקפה עומדת הנכסיות הישראלית לעולם החופשי. עוד לא עלה הבוקר על וושינגטון, והנשיא טראמפ, שכידוע אוהב (מאד) לקחת אחריות על הצלחות, ממהר לנכס לעצמו את הפעולה ("התקיפה הישראלית הייתה מצוינת") ולהבהיר כי "האס הישראלי" הוא קלף משמעותי בפוקר המו"מ שהממשל מנהל למול משטר האייתוללות בחודשיים האחרונים.
זהו הישג משמעותי, המפרק את התנגדותו של היושב בבית-הלבן (יהא שיוכו הפוליטי אשר יהא) ושל הממסד הביטחוני והמודיעיני האמריקני מזה שני עשורים ויותר לתקיפה ישראלית באיראן
זהו הישג משמעותי, המפרק את התנגדותו של היושב בבית-הלבן (יהא שיוכו הפוליטי אשר יהא) ושל הממסד הביטחוני והמודיעיני האמריקני מזה שני עשורים ויותר לתקיפה ישראלית באיראן. במעשיו, טראמפ מגדיל לעשות והופך את הקינטיקה הישראלית והדיפלומטיה האמרקנית לכדי "כלים שלובים" של ממש, ומחולל מהפך של ממש גם בוושינגטון – עניין שלוודאי יחייב חשבון נפש מחודש בקהילת המודיעין האמריקנית, שהתקשתה להתרומם לאורך עשורים מעל עמדותיה הפשרניות ביחס לאיום הגרעין האיראני, לצד האדרת יכולותיה הצבאית של הרפובליקה האסלאמית. עניין שנדון לא אחת, בין שורות אלה, בשנה האחרונה.
אבי כאלוצילום: אלוני מוראך לצד השבחים והתמורות ההיסטוריות שיש בפעולה ושעוד מוקדם לתת בהן סימנים, שורת האתגרים ביחס לעיצוב המציאות לאחר תקיפה, היא מורכבת פי כמה מאשר במקרי עבר בסוריה ובעיראק. בראש ובראשונה, בחיבור הפעולה הצבאית למעשה מדיני, תוך התמודדות עם תפניות בלתי-צפויות אפשריות במדיניות איראן. בין אלה, עומדת למשל האפשרות לפרישה מהאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT) נוכח תקיפת אתרי גרעין; "זריקת" פקחי סבא"א מהמדינה לאלתר (אירוע שיש לו השלכות חמורות עם מלאי האורניום המועשר לרמות גבוהות אינו מושמד); ואפשרות ל-"אורנים קטן": תכנית גרעין חשאית, בהיקף מצומצם ובמרחב חסין, שתאפשר על אף פי ולמרות הכל פריצה מהירה לגרעין. אלה גם אלה, יחייבו, עוצמה מדינית ותבונה אסטרטגית מן המעלה הראשונה, באחד האתגרים המורכבים הצפויים לישראל מאז הקמתה: תיעול ההישגים הצבאיים המרשימים בתקיפת הגרעין האיראני לשינוי בין-דורי של פני המזרח-התיכון.
וכדבריו של בן-גוריון, היפים לשעה מורכבת זו: "עת מבחן היא זו – ולעמנו אין אחרת".
