חתימת הסכם ההגנה בין סעודיה לפקיסטן השבוע עוררה בצדק כותרות. הסעיף המרכזי, הקובע שכל מתקפה על אחת מהן תיחשב כמתקפה על שתיהן, נתפס כהצהרה דרמטית – מעין גרסה מוסלמית לסעיף 5 של נאט"ו. אך מאחורי הניסוח הדרמטי מסתתרת מציאות מורכבת: יותר מאשר ההסכם מהווה מהפכה אסטרטגית, הוא חושף טפח ממערכת יחסים ביטחונית וכלכלית ארוכת שנים, אשר משמרת עמימות מכוונת.
1 צפייה בגלריה
יורש העצר של סעודיה מוחמד בן סלמאן וראש ממשלת פקיסטן שהבז שריף
(צילום: Saudi Press Agency/Handout via REUTERS)
פקיסטן מחזיקה בסעודיה נוכחות צבאית כבר עשרות שנים. כיום פרוסים בממלכה כ־1,500 עד 2,000 חיילים פקיסטנים בתפקידי אימון, ייעוץ ואבטחה. מאז שנות ה־60 הכשירה פקיסטן אלפי חיילים סעודים ואף שלחה יחידות לשטח סעודיה בעתות משבר כדי להגן על גבולותיה. ההסכם הנוכחי משתלב ברצף של שיתופי פעולה הדוקים, יותר מאשר הוא מהווה נקודת מפנה של ממש. בממד הגרעיני, הסוגיה הרגישה ביותר, ההסכם לא מפזר את העמימות. אולי במכוון. שנים של רמיזות על “מטרייה גרעינית” פקיסטנית לסעודיה ממשיכות ללוות את השיח לאור הקשרים ההיסטוריים בין המדינות בתחום, ובעיקר הסיוע הפיננסי הסעודי לפקיסטן בכלל ולתכנית העשרת האורניום הפקיסטנית בפרט. אך ההסכם שפורסם אינו כולל אזכור לנשק גרעיני. פקיסטן מתמידה בהצהרה שנשקה נועד להרתיע את הודו בלבד, ולא לשמש מטרייה אזורית. ייתכן שסעודיה רואה בפקיסטן קלף גיבוי גרעיני עתיד, אך האם פקיסטן רואה זאת באותו האופן? דווקא הפיכת הברית לפומבית מגבירה את הספקולציות, משום שהשאלות שנשאלו בעבר בחדרי חדרים צפות.
התקיפה החריגה של ישראל בקטר, בת ברית אמריקאית קרובה, מטלטלת את מדינות המפרץ ומגבירה את סימן השאלה באשר למהימנות של ארצות הברית כפטרון ביטחוני
עיתוי החתימה אינו מקרי ותורם גם הוא להגברת החששות. התקיפה החריגה של ישראל בקטר, בת ברית אמריקאית קרובה, מטלטלת את מדינות המפרץ ומגבירה את סימן השאלה באשר למהימנות של ארצות הברית כפטרון ביטחוני. במקביל, נראה שאיראן וישראל נערכות לעימות נוסף והחות’ים בתימן מגבירים את מתקפותיהם - חלק מהטילים ששוגרו לעבר ישראל התפרקו מעל שמי סעודיה. בתוך מציאות של מלחמה אזורית מתמדת, ריאד מבקשת להבהיר שהיא איננה מבודדת: מאחוריה עומדת בעלת ברית מוסלמית גדולה, חזקה וגרעינית.
ועדיין, אסור להתבלבל
ההסכם איננו התחייבות בלתי מותנית. פקיסטן כבר הראתה בעבר – למשל בהחלטתה ב־2015 שלא להצטרף למלחמת תימן – כי היא מסוגלת להציב קווים אדומים מול ריאד כאשר האינטרס הלאומי בראייתה מחייב זאת. באותו אופן, סעודיה לא תמהר להתערב צבאית בעימות הודי־פקיסטני בקשמיר. הברית הזו היא בראש ובראשונה הצהרה פוליטית: איתות ליריבים, הרגעה לאזרחים, ותזכורת לארצות הברית שהמפרץ בוחן אלטרנטיבות ביטחוניות נוספות.
יואל גוז'נסקיINSSמערכת היחסים בין סעודיה לפקיסטן הייתה שנים רבות סמל לעמימות אסטרטגית: מימון סעודי נדיב, אשראי נפט ותמיכה כלכלית שזורים בקשרים ביטחוניים סמויים, מבלי הצהרה פומבית. ההסכם החדש שינה חלקית את התמונה – בפעם הראשונה מוכרז פומבית סעיף מפורש של הגנה הדדית. ובכל זאת, גם לאחר שה”נסתר” נחשף, העמימות לא נעלמת. אדרבה, שאלות חדשות עולות: כיצד תיושם המחויבות בעת משבר? מה יהיה היקף התיאום האופרטיבי? האם קיימות הבנות בלתי כתובות בנוגע לנשק גרעיני? יש לזכור שהברית אינה מצטמצמת להרתעה בלבד. הבסיס האסטרטגי נשען גם על נדבכים כלכליים וחברתיים – אשראי נפט, סיוע כספי, מיליוני עובדים פקיסטנים בסעודיה ומעמד החג’ כמסגרת מחברת.
סעודיה מאותתת לכלל האזור כי היא מחזיקה בברית עם מדינה מוסלמית גרעינית המחוייבת לביטחונה. הברית החדשה אינה סוף לעמימות, נהפוך הוא. היא תגביר מעתה את הספקולציות גם באשר למיקומה של ישראל בתפיסת האיום הסעודית. לאורך שנים הממלכה ראתה באיראן את היריב המרכזי שלה – תצלומי לוויין שהודלפו לתקשורת אף חשפו בעבר כי טילי הקרקע-קרקע שברשותה מכוונים לאיראן ולא לישראל. אלא שהמלחמה, ובעיקר החלפת המהלומות בין ישראל לאיראן, מביאה לשינויים בחשיבה האסטרטגית במפרץ באופן שמצריך תשומת לב ישראלית. ישראל תעשה נכון אם תעביר מסרי הרגעה, ולא איום, ובמיוחד למדינות המפרץ.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר ומומחה למדינות המפרץ מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ' תל אביב וחוקר שותף ב-Middle East Institute, בוושינגטון, ארה"ב.
