הטילים שנחתו בלב הארץ הפכו את מגדל הבטון למראה מוכר מן עוטף עזה. יותר מבנים רבים נפגעו בבת-ים, רבי קומות קרסו ברמת גן, ועשרים וארבעה ישראלים שילמו בחייהם בימי לחימה בודדים בלבד. תושבי ניר עוז, מטולה ומכורה שראו את כותרות העיתונים שזעקו “המרכז תחת אש”, מכירים את המציאות הזו מזמן. כעת גוש דן מגלה על בשרו את מה שאנחנו על הגבול לומדים מחדש בכל סבב: כשקיר המלט קורס – הקיר האנושי הוא הקו האחרון.
כל מי שיצא לו לשהות במקלט תל-אביבי בזמן מתקפת טילים מכיר את השינוי שאט-אט נוצר בבניין רב-קומות. מאנשים נטולי פנים שפוגשים במעלית, אט-אט נוצרים חיבורים והיכרות בין השכנים. כל אחד תופס את הפינה המוכרת לו ותחושת הזרות והניכור שמאפיינים את העיר מטשטשים תחת האיום המשותף. קצת נורא לומר זאת, אבל ברית הגורל הזו שמועידה את כולם אל חדרי המדרגות או המקלטים השכונתיים, היא בסיס טוב להתחיל ממנו – במיוחד לאחר פגיעה ופינוי כפוי.
כל מי שיצא לו לשהות במקלט תל-אביבי בזמן מתקפת טילים מכיר את השינוי שאט-אט נוצר בבניין רב-קומות. מאנשים נטולי פנים שפוגשים במעלית, אט-אט נוצרים חיבורים והיכרות בין השכנים
כמו בקרבות קולנועיים, היריב החזק נשמר לסוף, וכך מבין שבע החזיתות, את טהרן הותירה ממשלת ישראל לסוף. חזית איראן שינתה את המשוואה הגיאוגרפית, אבל אינה מבטלת את הלקח שנלמד בעורף החזיתות הקודמות. בשנים האחרונות קמו בקצות הארץ מנגנונים קהילתיים של סיוע הדדי, שגרת חירום, חינוך בלתי פורמלי ואפשרויות תעסוקה גמישות. הם נולדו בלית ברירה, תחת מטחי שיגורים מהם סבלו תושבי העוטף, או כשהצפון התמודד עם מאה ימי ירי ברצף. המודל שמתאים לקהילות במנרה ובבארי יתאים גם למגדלי המגורים בהרצליה ובפתח תקווה, רק צריך להתאים את המידות.
הזירה העירונית צפופה יותר, והנזק למגדל מגורים שונה מהריסת בית פרטי במושב, אך עקרון היסוד זהה: קודם כול פתרון דיור זמני שמונע נדידה אינסופית בין קרובי משפחה ומלונות. ביישובי הצפון, הדרום והמזרח עדיין עומדות מאות דירות ריקות שננטשו בשנה האחרונה או טרם אוכלסו. רשויות מקומיות כבר פתחו קבוצות "בית פתוח" ומרכיבות מאגר דירות לתושבי המרכז שמחפשים מקלט ומסגרות לילדים עד שהבטון יתוקן. זה הזמן של משרדי ממשלה וקרנות פילנתרופיות להירתם: לממן הובלה, ביטוח דירה בסיסי ואינטרנט מהיר, כדי שאנשים יחזרו לעבוד בלי להיקלע למלכודת נדל"נית יקרה.
אחרי קורת הגג מגיע שלב הרשת החברתית. מניסיוני עם כפרי הסטודנטים ועשרות קבוצות הצעירים של קדמה על הגבול, למדתי כי מפגשי ערב קהילתיים סביב מדורה, קיום פעילות נוער ומפגש של הגיל השלישי הם יותר מטקסי גיבוש. הם מענה לצורך קהילתי הנוצר בעקבות הטראומה. גם בלב עיר ניתן לייסד "קומונה עירונית" בבניין שנפגע: קומה שלישית מארחת מרחב לילדים, קומה שישית מארגנת חוגי כושר בסלון המשותף, ועל הגג נפתחת תצפית ערב של השכנים אל השמיים שמקבלים משמעות חדשה (כמובן, בהתאם להנחיות פיקוד העורף). הניסיון מלמד שכשכל גיל מוצא תפקיד, העצב מתחלף בתחושת שליחות.
תירא-אל כהןהשאלה איננה עוד “איפה הפריפריה" אלא "מי נותר חסין". אם יתמוטט מגדל נוסף ברמת-גן, תל-אביב תהפוך ללילה אחד למושב קטן באצבע הגליל. ואם נקים בלב העיר רשת שכנים קשובה וניצור מעבר חופשי של אנשים וכישורים אל הגבול וחזרה – ננצח את המשבר לא רק בבטון אלא גם ברוח. העימות עם איראן לימד שהמרחק מהחומה אינו מבטיח ביטחון. מה שמבטיח אותו הוא יכולתנו לנסוע קילומטרים מעטים, לפתוח דלת זרה ולומר: ברוכים הבאים הביתה.
הכותבת היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
