המציאות הישראלית מתנקזת אל בית העם של מושב טל שחר, בואכה צומת נחשון. בצד שמאל נמצא חדר ההנצחה לזכרם של תשעה מבני היישוב שנפלו במערכות ישראל. האחרון שבהם, רס"מ (במיל') אלירן יגר ז"ל, לוחם בחיל ההנדסה, נהרג בקרב בחאן יונס ב-25 בינואר 2024. מימין נמצא אולם המופעים הקטן, שהוסב בצהרי יום הזיכרון לנקודת קליטה עבור המפונים מקיבוץ נחשון ומהישוב היהודי-ערבי נווה שלום, שהלהבות התקרבו אל בתיהם. בשעת ערב מאוחרת אתמול (רביעי) התקבלה החלטה לאפשר לתושבי נחשון ונווה שלום לחזור לבתיהם.
לפני כן, הם העבירו את היום באותו אולם מופעים, שבו שולחנות עמוסים אוכל וכיבוד. עוד ועוד תושבים נכנסו עם עוגות ופשטידות, שפינו את מקומן עם ערב למגשי שניצלים ותפוחי אדמה, פסטה וסלטים. מישהי מניחה על השולחן סלסלה מלאה בחטיפים. אפילו על שוקולד טבעוני היא חשבה, למקרה שיגיעו לכאן טבעונים.
פינוי תושבים לטל שחר בעקבות שריפות הענק
(צילום: שאול גולן)
גם היישובים הסמוכים נרתמו. אל אחת העוגות מצורף פתק בכתב יד: "בס"ד, לאחינו היקרים, אוהבים אתכם, דואגים לכם, ומתפללים עליכם. שנשמע בשורות טובות, בעזרת ה', נשות מושב יסודות". על שפת הבמה צעצועים ומשחקי קופסה, טושים לציור וערכות שש-בש.
המועצה האזורית מטה יהודה פתחה כאן חפ"ק קטן, עם נציגים של מחלקת הרווחה ופיקוד העורף. שי (שייקה) ילון, מארגון "לב אחד", הגיע גם הוא כדי לסייע במציאת פתרונות לינה לכ-200 איש שהגיעו לכאן. "לב אחד זה כוח החירום האזרחי" הוא מסביר. "בכל פעם שיש אירוע חירום אנחנו פותחים חמ"ל. ב-7 באוקטובר פתחנו חמ"ל בדרום ואנחנו מחזיקים עד היום שני מוקדים בעוטף שמסייעים לחקלאים, ועם הפסקת האש בצפון פתחנו חמ"ל בקיבוץ עמיר. כששמענו על השריפה, קפצנו מיד". בחצי השנה הראשונה של המלחמה היה ילון במילואים, וכעת הוא מחלק את זמנו בין הצבא לבין עבודתו בעמותה.
ד"ר אריאלה בארי בן-ישי מנווה שלום התפנתה אתמול בצהריים עם בנה, צוף בן-ישי. היא מרצה לפסיכולוגיה חברתית וליחסים בין קבוצות בחברה הישראלית במכללה האקדמית בית ברל. הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב שמתמחה בסין. "אני מלמד סינית כבר שמונה שנים", מספר צוף, ששולט גם בערבית. איתם יושבת שכנתם סמאח סלאימה – עובדת סוציאלית במקצועה, פעילה חברתית למען קידום מעמדן של נשים ערביות ומנהלת-שותפה במערכת החינוך בנווה שלום.
השריפה תפסה אותם בהכנות האחרונות לקראת טקס יום הזיכרון, שמשתתפים בו יהודים וערבים כאחד. סמ"ר תום כיתאין ז"ל, החייל הראשון שגדל בנווה שלום, לוחם בפלוגת ההנדסה של הנח"ל, נפל באסון המסוקים. הוריו, דניאלה ובועז, מתגוררים עד היום ביישוב.
"הייתי בבית עם אמא שלי וראינו עשן מכיוון פארק רבין", מספר צוף. "באותו רגע קיבלנו הודעה בקבוצת הווטסאפ של היישוב שצריך להתפנות. לקחתי רק את הטלפון הנייד ואת הארנק שלי". אריאלה מספרת: "אנחנו כבר למודי ניסיון. גם ב-2017 היתה באזור שלנו שריפה גדולה והיינו יומיים מחוץ לבית, זרוקים בצומת נחשון. כמו שאתה יכול לראות, הטל-שחרים מאוד נדיבים. הם מארחים אותנו כיד המלך ודואגים לנו מאוד".
במסגרת תפקידה, סמאח דאגה בראש ובראשונה בפינוי התלמידים מבית הספר הדו-לשוני של נווה שלום. "הייתה התארגנות ממש מהירה של המורים, של הכפר. לא חיכינו להסעות. כולם הגיעו לכאן בזמן שיא", היא אומרת.
אם טל שחר היה בערב זה שיקוף של המציאות הישראלית, נווה שלום היא סוג של בועה, במיוחד בשנה וחצי האחרונות, ובמיוחד ביום הזיכרון וביום העצמאות. "גם כשכל אחד עמוק בתוך השכול של עצמו, אתה לוקח בחשבון גם את הכאב של הצד השני, כי אנחנו בחרנו לחיות ביחד ולהתמודד עם זה במשותף", אומרת אריאלה.
סמאח: מספרת: "אני בת למשפחת פליטים מכפר סג'רה. אנחנו פה עם פינוקים ומזגן, ואני חושבת מה עבר על הפליטים הפלסטינים מ-48' ומה קורה שלושים דקות מכאן, בעזה". אריאלה מוסיפה: "ומה קורה עם המפונים מהצפון ומהעוטף?". סמאח מסכימה איתה.
את הקונפליקט הזה נושא צוף על גבו. "אני נפגע פעולת איבה", הוא מספר. "ביוני 2002, כילד בן שבע, הייתי עד לפיגוע התאבדות בגבעה הצרפתית בירושלים ואני סובל מפוסט טראומה". זו לא הצלקת היחידה בנפשו. "למדתי במסגרת החינוך המיוחד בירושלים ועברתי אלימות קשה מאוד, פיזית ומילולית, מצד תלמידים בכיתה רק כי אני מנווה שלום. כמעט עשו בי לינץ'. הייתי צריך לעבור תהליך מאוד ארוך עם עצמי, אבל אף פעם לא אמרתי לעצמי שנווה שלום הוא מקור הסבל שלי תמיד עשיתי הפרדה ברורה".
אתמול בשעות אחר הצהריים נמצאו מקומות לינה כמעט לכל המפונים. עשרות מהם מתארחים כעת אצל משפחות בטל שחר, השאר נסעו ליישובים אחרים או לקרובי משפחה. כששוחחתי עם משפחת שרייברג מקיבוץ נחשון, בכל רגע ניגש אליהם מישהו כדי להציע להם מקום ללון ולוודא שהם מסודרים. ההורים במשפחת שרייברג הם נמרוד ודיין – הוא בן הקיבוץ והיא עולה ותיקה מקוסטה ריקה. "הכרנו כשהייתי מתנדבת בקיבוץ, לפני 25 שנה". יש להם שלושה ילדים, הגדול לוחם בשירות חובה, ושתי כלבות, סופי וקלואי. "דואגים לנו פה אפילו לאוכל בשבילן", הם מספרים.
בעשר בבוקר הם כבר ראו את העשן והבינו שהשריפה מתקרבת לקיבוץ. "בערך ב-12 אמרו לנו להתכונן לפינוי, וב-12:30 אמרו לנו לעזוב את הקיבוץ", מספרת דיין. "לקחנו דרכונים - זה הכי חשוב - אלבומי תמונות של החתונה וקצת בגדים. אריאל, הבת הקטנה שלנו, לקחה את 'החזיר של הכסף'". כששאלתי אותם כמה כסף יש באותה קופת חסכון, אריאל השיבה: "7,000".
"עם ישראל צריך שיקרה משהו, אחרת נאכל זה את זה"
שמוליק פילוסוף, יושב ראש הוועד המקומי של טל שחר, מתפעל מהירתמותם של התושבים, אך לא מופתע. "פנו אלינו מהמועצה שנקלוט מפונים משני ישובים, נווה שלום ונחשון, ושנהיה בכוננות לפינוי של עוד ישוב או שניים. במועצה יודעים שטל שחר יודע להתארגן במהירות ואנחנו יישוב גדול יחסית, כ-1,500 תושבים. מאותו רגע, התושבים התארגנו באופן ספונטני".
"אנשים פה מתנדבים בהמוניהם. אנחנו מוציאים ווטסאפ אחד – ומאה משפחות מתייצבות פה עם אוכל. בשלב מסוים ביקשנו שיפסיקו להביא, כי אין לנו מה לעשות עם כל האוכל הזה. אבל כמו שאתה רואה, ממשיכים להביא. יש פה גם לא מעט משפחות שהתנדבו לארח מפונים. ראינו את ההתארגנות האזרחית במלחמה ואנחנו רואים את זה גם עכשיו. אנחנו בעם ישראל צריכים כל הזמן שיקרה משהו, אחרת אנחנו נאכל אחד את השני".
פורסם לראשונה: 23:04, 30.04.25
