פחות משתי דקות הליכה מפרידות בין בית משפחת בן צבי לבית משפחת עידן בקיבוץ שמרת שבגליל המערבי, וחוט בלתי נראה אך מוחשי עד מאוד של שכול, אֵבל וכאב מחבר בין שני הבתים: בתוך כמה שעות בלילה אחד איום ונורא בסוף אוקטובר קיבלו שתי המשפחות, והקיבוץ כולו, את הבשורה הקשה: עידו בן צבי בן ה-21 נפל בעזה וגיא עידן בן ה-51 נפל בלבנון.
הקשר בין המשפחות היה חזק גם לפני המכה. עמיר בן צבי, אבא של עידו, וגיא עידן היו החברים הכי טובים מגיל אפס. למדו יחד, עבדו יחד, גרו יחד. קרובים כמו אחים. בלילה שבו קרה האסון ערכה אשתו של עמיר, שרון, מסיבת הפתעה בקיסריה לכבוד יום הולדתו ה-50. השמחה הייתה רבה, גם אם לא שלמה, בלי בנו וחברו הקרוב (שהיו אמורים להגיע ולא הצליחו) ובני משפחה נוספים שמשרתים בצבא.
10 צפייה בגלריה
שתי דקות נסיעה מפרידות. מימין: תמי ובני בן בסט, הוריו של יותם בן בסט ז"ל, דפנה לוטן, רעייתו של עמרי לוטן ז"ל, אחיו הבכור יגאל, ובתו של עמרי, מיקה
(צילום: יובל חן)
המשפחה נשארה לישון בקיסריה. "ובסביבות שתיים בלילה", מספר עמיר, "מתקשר ראש הצח"י (צוות חירום יישובי) של הקיבוץ ואומר לי שגיא נהרג. המום לגמרי הגעתי לבית של גיא להיות עם המשפחה, לעזור לארגן את הלוויה. באיזשהו שלב הלכתי הביתה לכתוב הספד לחבר הכי טוב שלי - ואז הגיעו והודיעו לי שעידו, הבן שלי, נהרג". עצם המחשבה על להיות במקום שלו משתקת. הדרמה זועקת לשמיים אבל עמיר בן צבי מדבר בשקט, כמעט בלחש.
שכול הוא קודם כל ואחרי הכל אישי. הארץ מלאה בהרבה יותר מדי לבבות שבורים שכל אחד מהם פועם לבד, בחזה אחד, ולכל אדם דרך ההתמודדות שלו. במעגל השני השכול הוא עניין משפחתי, וכל משפחה אבלה בדרכה. בקהילות קטנות ומגובשות מתפשט האבל במעגל שלישי של קרבה ושייכות שקשה למצוא בעיר הגדולה; מי לא מכיר את הפוסטים העצובים ברשתות החברתיות על משפחות שיושבות שבעה לבדן? במקומות קטנים הקהילה כואבת יחד, עוזרת לשאת את משקל האובדן ומעניקה תמיכה ונחמה, עד כמה שאפשר. לצורך הכתבה הזו ביקרתי בשלוש קהילות כאלה; קיבוץ שמרת, היישוב הקהילתי בת חפר שבעמק חפר וההתנחלות אלעזר בגוש עציון, שלושתן ספגו מקרי מוות מרובים במלחמה הזאת ונוכחתי בכוחה, עוצמתה וחשיבותה של הקהילה.
שלוש הקהילות שונות, אבל דומות; כולם מכירים זה את זה פחות או יותר מהרחם עד הקבר. דומות גם העזרה והיד המושטת, שנחלקת לתמיכה לוגיסטית ותמיכה נפשית. ולא רק בשעות אסון וצרה; הקהילה עוזרת ותומכת גם ברגעים היפים של החיים, כמו לידות וחתונות. טוב שכן קרוב.
כשבועיים אחרי מותו של סמל עידו בן צבי, שריונר בן 21 שנהרג בג'באליה כשהטנק שבו היה עלה על מטען, יחד עם סרן ברק ישראל סגן, בן ה-22 מפתח-תקווה, וסמל הלל אליהו עובדיה, בן 22 מירושלים, חניך בקורס, שנהרגו מפיצוץ מטען חבלה, ואני יושב בסלון של משפחת בן צבי עם עמיר ושרון, הוריו של עידו, ושירה צוקרמן שהייתה חברתו בשנתיים האחרונות, ומדברים עליו בלשון הווה. גם הכלבה מיקה יושבת איתנו.
עידו ושירה נפגשו והתאהבו בשנת שירות בניצנה, שם חילקו את זמנם בין טיפול בילדים בדואים ועבודה במקלט לחמורים שעברו התעללות. על השולחן תמונות של עידו. בחור יפה עם עיניים טובות, אידיאליסט שנלחם כדי להעלות פרופיל ולשרת בקרבי, כמו אבא שהיה סגן מפקד סיירת צנחנים, והתגייס בדצמבר, אחרי שפרצה המלחמה. קיבוצניק שאהב טיולים וים ולהתאמן בקרוספיט ולהיות שריונר, ותוך כדי כתב בלי הפסקה ומילא מחברות במחשבות, חוויות, חשבונות נפש, רשימות – ליד המיטה שלו בצבא מצאו פתק שבו כתב שלושה דברים שהוא רוצה: "להשתפר בטנקים, להיות בן אדם טוב בכל המובנים, ולקבל את השיבוץ שאני רוצה: קורס מט"קים" – ותוכניות לעתיד (טיול באוסטרליה ואז חתונה וילדים עם שירה). והכל בכתב יד יפה. אנחנו מעיינים בדברים שכתב עידו ומביטים בתמונות שלו, מדברים עליו, פה צוחקים, פה דומעים. ילד נהדר שכל כך הרבה חיים עוד היו לפניו.
הלוויה של גיא עידן נערכה ביום שישי ושל עידו ביום ראשון שאחרי. "אנחנו יושבים פה, המומים, המון אנשים סביבנו", אומר עמיר, "ומבחוץ אנחנו שומעים את הלוויה של גיא. אני מרגיש שלא הספקתי להתאבל על גיא, שלא הייתי שם בשבילו. עם כל הדבר הנורא שעובר עלינו, הרגשתי אשמה שאני לא שם, לא עוזר, לא מנחם. אני יודע שזו אשמה דבילית, כן, אבל…
10 צפייה בגלריה
“לא הספקתי להתאבל". עמיר ושרון, הוריו של עידו בן צבי ז"ל וחברתו שירה צוקרמן
(צילום: גיל נחושתן)
המציאות הישראלית היא תסריטאית אכזרית. כשבוע וחצי אחרי שעמיר בן צבי איבד את בנו ואת חברו הטוב, חזרה הטרגדיה על עצמה כשאורי, בנו השני (בן 19, אח לנעמה, 15 וחצי), איבד בנוסף לאחיו הבכור את חברו הטוב, סיון שדה בן ה-18, שנהרג מפגיעת רקטה בקיבוץ כפר מסריק הסמוך. קהילה קטנה אמנם מספקת נחמה, תמיכה ועזרה, אבל כשהאובדן פוגע בה, הוא פוגע קרוב יותר וחזק יותר. במקומות קטנים העצב מהדהד חזק יותר – אתה יכול להרגיש אותו בשבילי הקיבוץ, היישוב, ההתנחלות. יש לו משקל כבד הרבה יותר מאשר בעיר, שם העצב נמהל בין המון אנשים שזרים זה לזה.
הקיבוץ כולו (700 תושבים) נרתם למשימה הכפולה של לנחם ולתמוך בשתי המשפחות. "יש פה קבוצה שנקראת 'פתיתים', הכל בהתנדבות כמובן, שהמטרה שלה זה לעזור לנשים אחרי לידה, לחולים, בלוויות, כל מה שצריך. הגיעו לפה אנשים וממש הרגשתי שמרימים אותנו", אומרת שרון. "בלי שנעשה כלום, בלי שביקשנו, עטפו אותנו, טיפלו בנו. הם החזיקו שתי משפחות".
ולא רק בשבעה, בזמן הקצר שביקרתי שם, נכנסו ויצאו אנשים; חלק עם סירים, חלק באו לשתות קפה, חלק לתת חיבוק. "השכול הוא שכול", אומרת שרון, "אבל זה שיש כל הזמן אנשים ועזרה זה משהו שמאוד ממלא ולא נותן לשקוע".
זה עוזר, או שלפעמים אתם רוצים להיות לבד?
עמיר: "התשובה הקצרה היא כן. עוזר. התשובה הארוכה היא שלפעמים אתה רק רוצה להיות לבד, אבל אחרי חצי שעה לבד אתה אומר, היה טוב אם היה פה מישהו. הלבד קשה".
בלב כבד אנחנו הולכים שתי דקות לבית משפחת עידן ויושבים בחוץ עם אחיו הצעיר של גיא, אמיר עידן, 45, בתו הצעירה אבישג, 13 (אחות לליבי, 17) ואמו, רחל סלע. איתנו יושבת גם הכלבה לולה וחצי; החצי הוא גידול שומני ענק. "היא קצת מכוערת", אומרת רחל, "אבל גיא אהב אותה הכי הרבה". "והיא אהבה אותו הכי הרבה", אומרת אבישג, "אני חושבת שהיא עוד מחכה לו".
רס"ב (במיל') גיא עידן, 51, שריונר גם הוא, נהרג בדרום לבנון כשטיל פגע בשיירה שבו היה. איתו נהרגו רס"ן (מיל׳) דן מאורי, בן 43 מבית יצחק, סרן (מיל׳) אלון ספראי, בן 28 מירושלים, רס"ב (במיל׳) עמרי לוטן, בן 47 מבת חפר, ורס"ר (במיל׳) תום סגל, בן 28 מעין הבשור. 19 לוחמים נוספים נפצעו בתקרית הקשה.
גיא היה ג'ינג'י גדול וחזק, על סף הר אדם–"הוא היה ממש ויקינג", אומרת רחל על בנה הבכור – עם זקן מרשים, עיניים כחולות גדולות, כמו של אמו ("כולם אומרים לי") ומבט שמצליח לנסוך ביטחון ולנצנץ בהומור בבת אחת. גבר רציני, בקיצור. אני חש כלפיו חיבה מיידית. היינו יכולים להסתדר, הרי הוא כמעט בגילי, ויש לו ילדה בגיל של הילדים שלי ואישה וחיים שנחיו, היה יכול להיות לנו על מה לדבר.
גיא אהב נשק, אופנועים, ג'יפים ובשר. גלילי טקסני שכזה. הוא מילא תפקיד חשוב בקיבוץ. היה רבש"ץ למעלה מ-20 שנה, ואחד מהעוגנים של הקהילה. "כל דבר שקרה בקיבוץ, מחתול תקוע על עץ ועד אזעקה בחנות – הדבר הראשון היה טלפון לגיא", אומרת אמו. ילדי הקיבוץ קראו לו "גיא השוטר", מה שזיכה את רחל בכבוד מלכים כשעבדה בגן הילדים. "בן אדם אוהב, ככה אני מסכמת אותו", אומרת רחל. "הוא היה איש ענק עם לב ענק שעשוי מסוכר". היא מראה לי סרטון שלהם רוקדים יחד ביום הולדת. היא מאושרת עד הגג, הוא נבוך עד עמקי נשמתו. "זו הפעם היחידה שהוא הסכים לרקוד איתי", היא אומרת.
10 צפייה בגלריה
“איש ענק עם לב עשוי סוכר". אמיר עידן, אחיו של גיא עידן ז"ל, בתו של גיא, אבישג, ואמו, רחל סלע
(צילום: גיל נחושתן)
הטרגדיה כבר ביקרה אצל משפחת עידן במלחמה הזאת: בן דודו של גיא, צחי עידן, נחטף ב-7 באוקטובר מנחל עוז ומאז אין ממנו סימן חיים. בתו של צחי, מעיין עידן, נרצחה. בנוסף, יחד עם גיא ועמיר בקבוצה הייתה גם ליאת אצילי, בת הקיבוץ, שנחטפה מניר עוז (וחזרה בעסקה) עם בעלה אביב אצילי, גם הוא חלק מהחבורה, שנרצח על ידי חמאס וגופתו עוד בידיהם.
"גיא וצחי בני אותו גיל וכל החיים שלהם היו ביחד", אומר אמיר. "שכרו דירה אחרי הצבא בתל-אביב, היה להם קשר חזק משלהם. אז ב-7 באוקטובר, כשהוא ראה מה שקרה…" "הוא בער כולו", אומרת רחל.
"היה לו קשה מאוד בכל התקופה הזו", אומר אמיר, "ועם זאת היה לו קשה להיות חלק מהמאבק להחזרת החטופים (להבדיל מאמיר, שפעיל - ד"פ). הוא לא היה יכול לראות את התמונה של צחי, לא היה יכול לסבול את תחושת חוסר האונים. אז הוא התגייס. הוא היה בעזה ואמר לי כמה פעמים, אני שם כדי למצוא את צחי ולהוציא אותו".
אחרי כמה חודשים בעזה השתחרר עידן, חזר לקיבוץ והקים בו כיתת כוננות לתפארת (כך אומרים פה), "גיא היה איש ביטחון בכל רמ"ח איבריו", אומר אמיר. אבל דעתו לא נחה. אחרי ליל הביפרים התנדב שוב למילואים, הפעם בצפון, בגדוד 89 של חטיבה 8 בשריון. הוא הספיק להיות שם חודש, עד שנהרג.
"אם בעזה הוא נלחם על צחי, בלבנון הוא נלחם על הבית", אומר אמיר. "אבא מפונה מהגושרים, אחותנו בראש הנקרה. שרונה אשתו במקור מחניתה. הוא הרגיש שהוא תורם בזה שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב".
איך בקיבוץ?
"אנשים כל הזמן איתנו. עוטפים, דואגים. אני הולכת שני מטר בשביל, ומקבלת חיבוקים ועוד חיבוקים", אומרת רחל, "אבל הקהילה מרוסקת. אסון נורא נפל עלינו, אנשים מסתובבים כמו זומבים. קשה להתרומם ולהמשיך, אבל חייבים".
הנוער בקיבוץ, מספרת אבישג, מוסקים בכל שנה זיתים, עושים מהם שמן ומוכרים אותו והכסף הולך לפעילויות שלהם. השנה החליטו שהרווחים יופנו להנצחה של גיא ועידו. היא מספרת שעידו היה המורה הפרטי שלה למתמטיקה, ושהאחות נעמה הייתה חברה שלה. הכל כל כך קרוב. "הוא היה ילד חמוד ברמות", אומרת רחל על עידו, "באמת, שתי המשפחות מאוד קשורות. מה שהיה פה זה בדיוק כמו בשיר, עוד זה מדבר וזה בא. כל הקהילה סובלת".
שקט משתרר לרגע. "קשה", אומרת רחל פתאום, ומתנצלת: "מדי פעם זה פשוט יוצא לי בלי שאני רוצה. אני עצובה, אבל לא בוכה כל הזמן, אני גם מחייכת. יש לי שמונה ילדים, 24 נכדים. גם מי שלא נמצא פיזית, עדיין איתנו. עברתי את כל מדורי הסבל והאבל ואני עדיין אישה שמחה, כי יש לי בשביל מה לשמוח. זה הכל".
"כל היישוב עמד עם דגלים עד בית העלמין. הייתה פה התארגנות מטורפת, אני עד עכשיו לא מעכלת את זה. הביאו כמויות של אוכל, סידרו משמרות, אירגנו את הבית, ועד עכשיו הם ממשיכים - כי אני עוד לא התאפסתי על החיים"
למחרת אנחנו נוסעים לבת חפר, יישוב קהילתי בעמק חפר. שתי דקות נסיעה מפרידות בין בית משפחת בן בסט לבית משפחת לוטן. סרן יותם בן בסט בן ה-24 מהיחידה הרב-ממדית נהרג ב-7 באוקטובר בקרב גבורה בקיבוץ רעים, המילואימניק עמרי לוטן בן ה-47 נהרג באוקטובר עם גיא עידן.
יותר משנה עברה מאז שכלו תמי ובני בן בסט את יותם, בנם הבכור. הזמן עובר, אבל העצב לא הולך לשום מקום, רק מעמיק. אנחנו יושבים בסלון עם הכלבה מייפל והחתולה דורי. מלבד יותם יש לזוג עוד שני ילדים, נועם, 14, ורום שמשרת בצבא. יותר משנה עברה, ובמהלכה הוכיחה קהילת בת חפר עד כמה היא חזקה, מגובשת ומסורה לחבריה.
"אנחנו, במדינה המשוגעת הזאת, כבר נחשבים ל'וותיקים'", אומרת תמי. "ואני לא רוצה לקחת את הפוקוס". ובכל זאת, אני מבקש, ספרו לי על יותם. הם מספרים. איזה בן אדם, יא אללה. איזו אבידה. טניסאי מצטיין, תלמיד מצטיין שקיבל זימונים למודיעין, שיכול היה לסדר לעצמו שירות קל ונוח אבל בחר לשרת בקרבי ונתן את כל כולו. "במעט השנים שהוא חי", אומר בני, "יותם ידע ליהנות". 7 באוקטובר היה השבת האחרונה של יותם בצבא. ביום חמישי כבר אמור היה לטוס לארצות-הברית. "כבר הייתי בישורת האחרונה", אומרת תמי, "אחרי חמש וחצי שנים בצבא התחלנו לנשום לרווחה…"
הם הספיקו להיפרד ביום שישי 6 באוקטובר, כשיותם בא הביתה בהפתעה. בשבת בבוקר עוד הספיק להתקשר, ומאז הפסיק לענות. נראה לאחרונה בווטסאפ בשעה 13:33. "ניסינו להרגיע את עצמנו", אומר בני, "אבל בתוך תוכנו כבר הבנו שמשהו לא טוב קרה. פשוט ישבנו וחיכינו שיבואו להודיע לנו".
"כשאת אמא לשלושה בנים", אומרת תמי, "איפשהו זה יושב לך כל הזמן בראש".
"ידענו שהוא לא משחק דוקים בקריה", אומר בני.
הם מספרים על התמיכה והיציבות שקיבלו תוך כדי היום הכאוטי ביותר בתולדות המדינה. המדינה הייתה במערבולת, אבל ההתארגנות בבת חפר, לשם עברו לפני 20 שנה, הייתה מהירה ויעילה, טבלאות אקסל נשלחו בקבוצות הווטסאפ ואנשים השתבצו לתורנויות, מי לבישולים, מי לניקיונות. "היו צמודים אלינו כל הזמן, אנחנו עוד לא מבינים מה קורה סביבנו והקהילה פה כבר הייתה ערוכה", מספר בני. "תוך דקות הבית היה מוצף אנשים". הקהילה דאגה לכל, מפירוק הסוכה ועד להפקת אלבום זיכרון, מטיפול בחתולה ועד לניקיונות. המשפחה נעטפה 360 מעלות. תמי נזכרת במחנכת של נועם ש"הייתה פה כל יום, צמודה לנועם… לצערנו, הבן שלה כבר ארבעה חודשים מורדם ומונשם אחרי שנפצע בעזה. אלה מעגלים שלא נגמרים. תומכים בך, ואז אתה הולך לתמוך במישהו אחר".
"לצערנו", אומר בני, "יצא לנו ללכת ללוויות, לנחם אבלים. אני עוד לא מעכל את מה שקרה לי, והנה אני מוצא את עצמי אחרי שנה יושב אצל משפחה שכולה, והם מבקשים ממני טיפים".
סליחה שאני שואל, אבל אילו טיפים אפשר לתת?
בני: "העצה הכי טובה זה בעניין הטלפון. קיבלנו את הטלפון של יותם, ואמרנו שאנחנו מכבדים את הפרטיות שלו ולא רוצים לחטט בווטסאפ שלו. מה שלא ידענו, שאחרי 120 יום החשבון נמחק לגמרי ופתאום מקבלים הודעות: יותם יצא מהקבוצה. אז הטיפ: שלח הודעה פעם בכמה זמן". אני מנסה לדמיין הורה שולח הודעה לבנו המת ואז מנסה בכוח להפסיק לדמיין את זה.
"מה שנשאר לנו", אומר בני, "זה לספר את הסיפור שלו. בבתי ספר, מכינות, תנועות נוער, טקסים, אירועים. בזה אנחנו עסוקים. המשימה שלי היא שכמה שיותר אנשים יידעו מי זה יותם, כמה ערכי הוא היה. פשוט שיכירו אותו". אני מבחין שהאב קיעקע את שם בנו על אמת היד.
"כשהחברים שלו באים, זו גם צביטה בלב. אם שכולה הגדירה את זה: נשארנו כיתה. החברים משתחררים, נוסעים לטיול, מתקדמים... אנחנו מאוד אוהבים את הילדים האלה, באמת, אבל זה מחדד לך את מה שלא יהיה"
הקהילה נוכחת גם בתחום ההנצחה. "עשינו ערב הוקרה ליותם ביישוב, והייתה התארגנות של חבר'ה שעשו טורניר טניס לזכרו וקראו את המגרש על שמו. בעמק חפר קוראים יער לזכר הנופלים, היינו גם ברעים, בסיור עם הלוחמים שסיפרו לנו מה היה באותו היום. אנחנו גם בקשר עם הקיבוץ. ב-7 באוקטובר היינו שם בטקס".
"אם יותם שם למעלה מציץ עלינו", אומרת תמי, "אני בטוחה שהוא מסתתר במבוכה, ואומר 'מה אתם עושים לי', הוא היה שקט כזה…"
בני: "זה גם לא הדיפולט שלנו, אבל הדיפולט השתנה. החיים השתנו. בחגים אנחנו משתדלים לא להיות פה, לא ארוחות משפחתיות, גם יום שישי הוא יום קשה. מאוד. החוכמה היא ללמוד לחיות לצד הכאב הזה. איך עושים את זה? לאט-לאט".
"אין ספק שלקהילה יש פה תפקיד מאוד חשוב", אומרת תמי. "אנחנו גם חלק מקהילה של משפחות שכולות – זה עוד מעגל כוח".
החברים של יותם, הם מספרים, שומרים על קשר.
זה עושה לכם טוב שהחברים באים?
תמי: "כן, וגם צביטה בלב, זה להבין שזה לא יקרה אצלנו. אנחנו בקבוצה של הורים שכולים, ואמא אחת הגדירה את זה: נשארנו כיתה. החברים משתחררים, נוסעים לטיול, מתקדמים, נרשמים לאוניברסיטה, מתחתנים… אנחנו מאוד אוהבים את הילדים האלה, באמת, אבל זה מחדד לך את מה שלא יהיה".
"בסוף", אומר בני, "תחושת הפספוס והתסכול פשוט נוראית. אנחנו נזדקן, אחים שלו יתבגרו, חברים שלו יגדלו, והוא יישאר כמו בתמונה הזאת. זהו".
לפני סיום אומרת תמי, "מאוד קשה לי לשמוע משפטים כמו 'איפה היה הצבא?' 'למה הצבא לא הגיע?' הבן שלי הגיע. הוא הגיע, והוא נהרג".
הצבא לא הגיע. החיילים הגיעו.
בני: "אני יודע שהוא הציל אנשים, בזכותו יש אנשים שחיים היום. אין לי שום רגשי אשם".
"חוץ מהחינוך", אומרת תמי בחיוך עצוב. "חינכנו אותו יותר מדי טוב".
אנחנו נוסעים לבית משפחת לוטן. עמרי לוטן ז"ל, בן 47, מילואימניק בשריון, נהרג בלבנון. לא הכרתי אותו בחייו, אבל אחרי מותו הכרתי את המשפחה; לוטן אהב מאוד את השיר "אל תלכי לישון" של להקת נאג' חמאדי שכיהנתי כסולן שלה. הוא היה שר אותו לבתו, מיקה, בכל פעם שהיה יוצא הביתה מהמילואים. "אל תלכי לישון, אני בדרך אלייך. עוד שעה, שעה וחצי גג, או שעתיים"–הלך הפזמון. השיר היה אהוב על המילואימניקים של גדוד 89; רס"ן דן מאורי היה שר אותו לאשתו, שביקשה שנבוא לשיר בלוויה. שבוע אחר כך, ביקשה משפחת לוטן שנבוא לשיר על קברו בתום השבעה. זו הייתה, כמו שאפשר לתאר, חוויה משמעותית ומרגשת עד מאוד.
גשם כבד מתחיל לרדת כשאנחנו מגיעים למשפחת לוטן, עשרה ימים אחרי תום השבעה. האוטו של עמרי חונה מחוץ לשער, בחצר עוד עומד האוהל הגדול שהוקם לכבוד השבעה. הילדה מיקה יושבת על הספה ושומעת את השיר שלי. אנחנו יושבים במרפסת עם האלמנה דפנה – הם היו ביחד 21 שנה, נפגשו בטיול בתאילנד ומאז לא נפרדו – ועם האח הבכור של עמרי, יגאל לוטן, סמח"ט בשריון. שכנה בדיוק נכנסת עם סיר קציצות.
הלוויה של עמרי לוטן הייתה לוויה מיוחדת, כמוהו וכמו דפנה אשתו. לוויה רוחנית שהתנגנה בה מוזיקה, שאנשים שרו, רבים מאוד מהם באו לבושים באדום, מחווה לעמרי שהיה אוהד שרוף של הפועל תל-אביב. על הקבר הונחו, מלבד שלל זרים, גם צעיפים, דגלים וחולצות של הקבוצה, שהייתה אהבתו הגדולה של עמרי. "בחתונה", מספרת דפנה אלמנתו, "הוא התעקש שאנחנו נכנסים ויוצאים מהחופה עם שיר של הפועל. אם הוא היה יכול, הוא היה גם לובש בגדים של הפועל".
כל משפחה, כאמור, אבלה בדרכה – והדרך של דפנה לוטן היא דרך אחרת. "זה לא יכול היה להיות אחרת. ניסינו להרים את התדר, לשלוח לו אנרגיה טובה, אני מאמינה שהנשמה עולה למעלה והתדר של העצב מוריד אותה, לא עוזר לה לעלות. אז שמנו 'שיר לשלום'. עם כל השיט והרוע והפחד, רציתי לתת תקווה. זה חיזק אותי. כשאתה מאפשר לאנרגיה הטובה להיכנס, היא מגיעה. הלוויה הייתה בתדר של שמחה, שמבחינתי ומבחינת עמרי זה תדר מקביל לאבל ועצב", אומרת דפנה. "זה היה עמרי, הוא היה ציניקן ולא התחבר ללוויות ובתי קברות. זו לא הייתה יכולה להיות לוויה רגילה. ממש הרגשתי שהוא מסתכל עלינו מלמעלה ומבסוט ממה שהיה. אל תבכו עליי, זה מה שקרה, תמשיכו קדימה–זה עמרי. תנו לי בירה, תדליקו לי סיגריה… חוץ מזה, הוא מאוד אהב לנוח. אז עכשיו הוא נח". בחור כלבבי.
"אני עוד לא הצלחתי להתרומם מזה", אומר יגאל בשקט. "אבל אני בטוח שאם חבר שלנו היה נהרג, עמרי היה מנסה איכשהו להרים את העסק, עצוב והכל, אבל מנסה להרים".
אנחנו יושבים שעתיים ומדברים על עמרי. כל משפחה אבלה בדרכה, זה נכון, אבל אצל כולן הזיכרונות והסיפורים הם החוט שמקשר בין החי למת. כשאנחנו מקשיבים לסיפורים האלה אנחנו מחזקים עוד יותר את החוט, משאירים את המת קרוב. זה התפקיד של הסטיקרים הרבים שמדפיסות המשפחות, וגם החולצות, הצמידים, הסימניות, הדגלים: להשאיר את המת בעולם, לא לתת לו ללכת. כל משפחה מציידת אותנו בצורת ההנצחה שלה. התחושה לחזור הביתה כל יום עם צוואה אחרת נתנה בי אותותיה. אני לא הסיפור, אבל כל מפגש כזה הותיר מכתש בנשמתי. כל מפגש היה להביט אל תוך באר עמוקה של צער שלא תתרוקן לעולם.
לוטן היה במילואים כעשרה חודשים מ-7 באוקטובר. "בשבת ההיא, אחרי שעה הוא אמר, אני צריך ללכת", אומרת דפנה, שאחיה ניצל מהנובה. "כל החבר'ה שלו הלכו והוא לא יכול היה לחשוב על זה שהם שם והוא לא".
בחופשה האחרונה שלו מהמילואים אירגנה דפנה טיול משפחתי להולנד. "כל כך התרגשתי לקראת הנסיעה. יום אחרי שנחתנו שם, החבר'ה שלו נכנסו ללבנון, והוא אכל סרטים שהוא לא איתם. כל הטיול הוא היה בדיכאון. רק ביום האחרון פתאום התחיל לחייך. נחתנו. חזר למילואים. אחרי שבוע הגיע הביתה לערב חג סוכות, והבן אדם פתאום מבסוט, מלא אנרגיה. הוא אהב להיות עם החברים, אהב את השטח, העבודה בצבא גרמה לו לתחושת משמעות. הוא נשאר בבית עד יום ראשון, וחזר ללבנון". ביום חמישי נהרג.
"כנראה הנשמה שלו ידעה", אומרת דפנה, "הוא ממש נפרד. באותו יום הוא התקשר אליי, דיבר עם הילדים, הסביר למה הם עושים את מה שהם עושים ושזה כדי שהתושבים בצפון יוכלו לחזור".
דפנה מספרת שבדרך ללוויה "כל היישוב עמדו עם דגלים, עד בית העלמין. זה היה מטורף. כולם היו פה. עוד לפני שהמשפחה הגיעה, כבר הגיעו השכנים. הייתה פה התארגנות מטורפת של היישוב, אני עד עכשיו לא מעכלת את זה. הביאו כמויות של אוכל, סידרו משמרות, אירגנו את הבית, שטפו, זה באמת היה דבר מדהים ועד עכשיו הם ממשיכים, כי אני עוד לא מצליחה להתאפס על החיים.
"מה שהכי קשה לי זה שתמיד ידעתי שהוא פה, שומר עליי. גם עכשיו אני מרגישה שהוא איתנו ברוח, אבל הגוף חסר. אני לא רואה אותו וזה מבאס. ממש". היא מוסיפה בשקט עוד "ממש" אחד. "המזל זה שיש קהילה שעוזרת. קהילה זו גם המשפחה, ואלה החברים. תמיד יש אצלנו אנשים, באים, הולכים, יש פה תנועה. זה מחזיק".
למחרת בבוקר אנחנו נוסעים לגוש עציון, להתנחלות אלעזר שאיבדה במלחמה הזו שישה מבניה. חמישה חיילים ונרצחת בפסטיבל הנובה.
תמונה גדולה של סמ"ר דותן שמעון בן ה-21, לוחם בגדוד שקד של חטיבת גבעתי שנפל ברפיח בספטמבר האחרון, תלויה בגינת הבית. אני פוגש את ההורים אורית וירון. "עברו חודשיים", אומרת אורית, "ואני עדיין לא מעכלת. מבחינתי הוא עוד שנייה חוזר. אני מבינה שהוא נהרג, אבל אני עדיין מחכה שהוא יתקשר. אבל הוא לא מתקשר, וזה מבאס".
זו לא הפעם הראשונה שהמוות הכה בבית משפחת שמעון. בנובמבר 2013 נהרגה הבת הגדולה נופר, שנדרסה למוות בתאונת דרכים בצומת אלעזר. בת 18 הייתה במותה. תמונה גדולה שלה תלויה בסלון. "בקושי הצלחנו איכשהו להתרומם, להיות שוב משפחה, ואז חטפנו את המוות של דותן", אומרת האם, "החיים שלו, האישיות שלו, התעצבו על ידי המוות של נופר. הוא היה בן עשר כשהיא נהרגה. בגלל שהיא עברה תאונת דרכים, הוא הלך ועשה קורס חובשים. הלך להיות מ"כ טירונים כדי לתת ערכים של אנושיות, חברות, אכפתיות, של אהבת הארץ והמדינה שלנו".
דותן שמעון היה חניך ומדריך בבני עקיבא (כמוני), התנדב לשנת שירות ובמסגרתה עבד עם ילדים בסיכון. ילד חכם שלמד במגמת משפטים ("רציתי שילך לעתודה, אבל הוא אמר שאין מצב", אומרת אורית), שקיבל זימונים ליחידות יוקרה במודיעין, אבל בחר לשרת בקרבי, בגבעתי, כמו אביו ירון. דותן אהב לנגן בגיטרה. "הגיטרה הייתה האהבה שלו", אומר ירון. "היה מגיע מהצבא, יושב במרפסת ומנגן. זו הייתה התרפיה שלו".
"בפעם האחרונה שהוא הגיע הביתה", מספרת אורית, "ישבתי פה על הכורסה והוא ניגן. עשיתי כאילו אני קוראת משהו וצילמתי אותו. גנבתי לו סרטון. ככה, הוא לא היה מסכים".
מתחילת המלחמה היה בעזה. כמו חיילים רבים אחרים, כולל אלה שביקרתי, גם דותן, שהיה חובש פלוגתי, שיקר להוריו, או לכל הפחות המעיט במידת הסכנה שאליה נחשף. "אני רק מחלק אקמולים", אמר להוריו. "אני מאחורה, במפקדה", אמר יותם בן בסט להוריו. "אני בסך הכל איש טכני", סיפר גיא עידן למשפחתו. שקרים לבנים שבני המשפחה העדיפו להאמין להם.
דותן קבור בכפר עציון. עד המלחמה היו בחלקה הצבאית שם שלושה קברים. עכשיו כבר יותר ממניין. המשפחה יכולה הייתה לקבור את דותן בהר הרצל, אבל מבחינתה לא הייתה שום התלבטות. הם רצו שייקבר בסמוך לאחותו. "עכשיו כשאנחנו הולכים, אנחנו מתלבטים למי ללכת קודם, לדותן או לנופר", אומרת אורית. "עכשיו הם יחד", אומר ירון, "דותן רואה אותה, והיא אותו".
10 צפייה בגלריה
“עכשיו הוא ואחותו נופר ז"ל יחד". אורית וירון, הוריו של דותן שמעון ז"ל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
קשה להכיל את זה, אף אחד לא אמור לקבור שני ילדים. הלב שלי יוצא אליכם.
"כן", אומר ירון בשקט. עכשיו הם לבד בבית הגדול. לבני הזוג שמעון יש עוד ילד, גיא, בן 25, שלומד מדעי המחשב שנה שלישית באריאל, גר שם במעונות ובא בשבתות.
אורית: "אנחנו מבינים שהוא מוותר על החיים שלו בשבילנו, וממש לא בא לי. אתה צריך להיות עם החברים שלך, להמשיך את החיים. אתה לא אמור להיות הבייביסיטר שלנו".
ירון: "הוא מנסה לדאוג לנו. לא רוצים שזה יהיה ככה, הוא צריך להמשיך את החיים שלו, לא לעצור, למצוא מישהי, להתחתן, לא לדאוג לנו. אנחנו אנחנו נעמוד על הרגליים, נמשיך לחיות".
"איכשהו", מוסיפה אורית בשקט. "בסוף, מה שנותן כוח זו השגרה. חייבים לקום, ללכת לעבודה". היא עובדת במחלקת הנדסה במועצה, ירון טכנאי בחברת רד בירושלים, "אז יש עבודה, יש מחויבות, זה נותן כוח. אני מוצאת את עצמי נשארת שעות בעבודה, העיקר לא לבוא הביתה לבית ריק, אבל בסוף אין ברירה, חייבים לחזור הביתה".
"אנשים עומדים לרשותך 24 שעות, בטח בחודש הראשון, אבל באיזשהו שלב אתה צריך לחזור למציאות"
כ-800 בתי אב מונה אלעזר. "יש כאן בקהילה צוות צח"י", אומרת אורית, "ובנוסף צוות מיקרו לכל רחוב. הכל קורה מאחורי הקלעים. באו להודיע לנו ב-12 ורבע בלילה, ולא הרבה אחרי זה התחילו להגיע אנשים. אנחנו בכלל לא מבינים מה קורה, אני מתפקדת איכשהו, על אוטומט, והקהילה עושה הכל בשבילך".
ירון: "גם אצל נופר עטפו אותנו. לא נתנו לנו להיות רגע לבד, גם אחרי השבעה אנשים עוד ממשיכים לבוא, להביא אוכל, לא נותנים לך להיות לבד. עכשיו קצת פחות, אבל ממשיכים להגיע, מביאים פרחים, חלה לשבת, עוגות. זה מחמם את הלב".
בני הזוג לא רק נעזרים, הם גם עוזרים, והעזרה לאחרים עוזרת להם. "למה ביקשתי ממך לבוא מוקדם?" אומרת אורית, "כי יש פה משפחה אבלה שהכנתי להם ארוחת בוקר. ככה זה פה, עוטפים. גם בשעת צרה וגם בשמחות. אני מקווה שיהיו הרבה שמחות פה, כי צרות היו מספיק".
משם אנחנו נוסעים שלוש דקות לבית משפחת שורץ. רס"ל (במיל') דוד שורץ, 26, היה לוחם בגדוד הנדסה ונהרג בחאן-יונס בינואר השנה, יחד עם חברו הטוב, החברותא שלו, רס"ל (במיל') יקיר הכסטר מירושלים, גם הוא בן 26. כשאני מתקשר ומציג את עצמי בפני האב, יאיר, הוא מפתיע ואומר לי שאנחנו מכירים–ואכן, גדלנו יחד בפתח-תקווה, התפללנו באותו בית כנסת, היכל מאיר ברחוב טרומפלדור, ההורים שלנו מיודדים, הלכנו לאותו סניף בני עקיבא – הוא שבט צוריאל, אני בשבט ידידיה. לא היינו חברים, אבל הכרנו. בראש הייתה לי תמונה עמומה, אבל כשאני מגיע לבית המשפחה ורואה את התמונה של דוד ז"ל תלויה על שביל הגישה הזיכרון נופל עליי – ככה בדיוק אני זוכר את אביו.
בלב כבד אני דופק בדלת, ובכל פעם מחדש, בזמן שעובר בין הצלצול לבין המענה אני חושב על הדפיקה בדלת שהביאה את הבשורה – סצנה שנחרתת בלב כולם – וכואב לי לדמיין אותם ניגשים שוב אל הדלת, הפעם בגללי. יאיר שורץ פותח את הדלת ונראה לי שאנחנו שמחים לראות זה את זה. יש משהו מנחם בזיכרונות משותפים מימים רחוקים.
לבני הזוג יאיר ושרה שורץ שישה ילדים. הוא עורך דין, היא ד"ר במחלקה לתנ"ך בבר-אילן ובמכון שכטר בירושלים. "קיבלנו המון הצעות להתראיין", אומר יאיר בחיוך, "ולכולם אמרנו לא, אבל אתה מהיכל מאיר, בכל זאת…" דוד היה בנם הרביעי, היה נשוי שלוש שנים ושבוע למיטל. הם גרו ברחובות, הוא למד משפטים ברייכמן, היא למדה כימיה והנדסת מזון בפקולטה לחקלאות (והיום לומדת לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב). כבר בשמחת תורה נכנס לעזה.
לבני הזוג חמישה נכדים, אחת נולדה אחרי מות דוד. "בשלושים כבר היינו בחדר לידה".
אני מתאר לעצמי שמשפחה ונכדים זה מאוד מנחם.
יאיר: "כן. פשוט אין ברירה. אתה קם בבוקר ויש משפחה ויש את עצמך, וכמה שאתה עושה, וכמה שאתה יותר פועל, אז יותר טוב. ככל שאתה נמעך, יותר גרוע. אני לא מדבר בשמו, אבל נראה לי שהוא היה אומר, קרה מה שקרה ואין מה לעשות, ממשיכים הלאה. הכל משמיים, גם הטוב וגם הרע, ומה שיהיה, יהיה בסדר".
"דוד היה ילד טוב, אדם עם מזג נעים", אומר האב. שפתיו מחייכות, אבל עצב עומד בעיניו וקולו נסדק כשהוא מדבר על בנו. "היה אצלו שילוב מאוד יפה והרמוני של חיי המעשה ושל חיי רוח. הוא ואני היינו ממש צמודים. הוא התלווה אליי לשיעורים, לפגישות עבודה, היינו נוסעים יחד לחוץ לארץ. כל פעם שהייתי נתקל במשהו, שיר, כתבה, הייתי שולח לו. עד היום אני תופס את עצמי עושה את זה. זה קשה מאוד. אין מה להגיד ואין מה להסביר. פשוט צריך להתמודד עם זה איכשהו, ולהבין שאנחנו לא רואים את התמונה הגדולה. לקוות שהוא מרגיש טוב ושאיכשהו נשרוד את זה".
הזמן שעבר, מקל?
יאיר: "אומרים 'גזירה על המת שישתכח מן הלב'. אז כמובן שאנחנו לא שוכחים ולא נשכח אותו, אבל עם הזמן אתה יכול יותר לתפקד. בהתחלה בכיתי כל הזמן, עכשיו זה בא והולך. חזרנו לעבוד שנינו, וברוך השם הבית מתפקד, אבל אני חושב עליו כל הזמן".
"פה ביישוב", אומר יאיר שורץ, "אנשים יוצאים מגדרם בשביל לעזור, עומדים לרשותך 24 שעות, בטח בחודש הראשון, מורידים מהמשפחה כל נטל, כל עול. זה מאוד עוזר ומאוד תומך וטוב לדעת שאתה נמצא במקום כזה. אבל באיזשהו שלב אתה צריך לחזור למציאות ולעצור את תחנת הרכבת. מה שאתה רוצה, אתה יכול לבקש, אבל מה אתה צריך? בסוף, האופי של האירוע זה שאין מה להגיד ואין מה לעשות. לפעמים אני מרגיש שיכולים לבוא ולדבר איתי מאה אנשים, ו...? מה? מה ייצא בסוף? בסוף אתה צריך לעשות עבודה בעצמך, עם המשפחה הקרובה, ואיכשהו להתגבר על זה, להתמודד עם האבידה הגדולה ועם החוסר העצום. מה יש להגיד, מה? אין תשובות והאפשרות של הציבור מוגבלת בלעזור".
האמונה עוזרת? מנחמת?
"האובדן קשה מאוד, אבל אני חושב שכן. אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך מנהל את העולם הזה בחסד וברחמים, גם אם לא מבינים תמיד איך זה בחסד וברחמים".
"בסוף, לאט-לאט, אתה בונה איזשהו קרום דק-דק-דק על הבור הענק שנוצר, שאיכשהו מאפשר לך לחיות את החיים. אני עוד מעכל את מה שקרה. מה שלי עושה טוב זה לא לדבר על הבן שלי, אלא ללמוד ולהתעמק בספר שהוא כתב (אסופת מאמרים לפרשות השבוע, שמופצת מאז בכל שבוע לאלפי מנויים – ד"פ), להשתדל לעשות טוב, לנסות להיות חזקים ושייצא משהו מכל העסק הזה בסופו של דבר, שהקדוש ברוך הוא יגלגל את זה ככה שיהיה טוב לעם ישראל, שהקורבנות האלה לא יהיו לשווא, שהכל יתקדם לעבר מטרה טובה, כי שילמנו פה מחירים בלתי נתפסים, ואנחנו עדיין משלמים".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
