היום לפני 25 שנה נולד מתן צנגאוקר, ואיתו נולד גם התואר "אמא של מתן", שעינב צנגאוקר נושאת בגאווה. אבל כמו בשנה שעברה, גם את יום ההולדת הזה הוא מציין בשבי חמאס בעזה. 439 ימים חלפו מאז שנחטף מקיבוץ ניר עוז, ואימו עדיין נלחמת כדי להשיבו הביתה, יחד עם בת זוגו אילנה גריצ'ווסקי – שנחטפה איתו ושוחררה בעסקה.
"תמיד הייתי מגוננת עליו, כשהוא היה בגן אבא שלו ואני עדיין היינו יחד והוא היה בצבא ונעדר הרבה מהבית", נזכרת עינב, "אני זוכרת שכשילדים היו רבים על צעצועים בארגז החול, ישר הייתי קופצת להגן עליו. רציתי שידע שיש לו את המשענת והתמיכה שהוא צריך, שלא ירגיש שאבא שלו חסר לו. ככה זה היה תמיד, מוטיב של להגן עליו. בשנתיים האחרונות להיות אמא של מתן זה גם להיות אמא לגברבר שהכיר בת זוג. אילנה היא הקשר הראשון, הרציף, הכן והעוצמתי ביותר שהיה למתן במשך השנים. כל הורה רוצה שהילדים שלו יגדלו על ערכים שהוא יהיה גאה בהם כשיצאו החוצה. כשמתן הכיר בת זוג ועבר לגור איתה בניר עוז, הבנתי שהוא התבגר. ואני מאושרת שהוא עשה את זה עם אהבת האמת שלו".
גריצ'ווסקי (30) היא כאמור בת הזוג של מתן בשנתיים וחצי האחרונות, אבל כבר קרוב לחצי מהזמן שבו הם יחד – הם בנפרד. "מתן ואני הכרנו בעבודה", היא מספרת, "הוא עזר לי להרכיב ריהוט שקניתי לבית כי בדיוק עברתי, ובין הרכבה להרכבה נוצר בינינו איזה קשר. חששתי קצת בגלל פער הגילים, אבל באיזשהו יום אמרתי לעצמי 'יאללה', והתחלנו לצאת".
בניר עוז הם חיו עם הכלב שלהם נוני. "אנחנו אוהבים לטייל ביחד, בסופ"ש או אחרי עבודה. לטייל בשטח עם נוני כפרה עליו. לשתות קפה, בהפסקות בעבודה, במרפסת בדירה. וגם בתכלס להיזרק על הספה עם נטפליקס. אני מבשלת והוא עושה כלים".
כשהייתה בשבי, לא ידעה שגם מתן נחטף: "אני זוכרת שלקראת סוף נובמבר אמרתי לעצמי שאין סיכוי שלא אחגוג השנה את יום ההולדת עם מתן ועם אח שלי, גם הוא בדצמבר. חשבתי שהוא מחכה לי, שאצא ונחגוג יחד. כשהתברר לי שגם הוא בשבי ושאני משתחררת, הבנתי שבאמת לא נחגוג ביחד. ועכשיו זאת כבר הפעם השנייה, וזה כל כך קשה. אני רוצה לחגוג איתו, להכין לו עוגה, שנלך לאמא שלו כמו שהוא אוהב, שנהיה עם האחיות שלו. עוד לא חזרתי לאפות, למי אני אאפה? שרק יחזור ואני אכין לו כל מה שהוא ירצה".
עינב אומרת כי "בגלל האופי המופנם והסגור של מתן, ימי הולדת לא נחגגו במסיבות גדולות, הוא אפילו לא היה יוצא עם חברים לדרינק או סתם פיצה. אבל כל יום הולדת מתן היה הולך למאפייה וקונה עוגת גבינה עם פירורים, האהובה עליו, מגיע הביתה ופורס לנו אותה. היינו יושבים במרפסת עם קפה וסיגריה ואוכלים. הוא לא הסכים שנשיר לו, אפילו לא הסכים לקבל איזו מתנה או כרטיס ברכה, הוא לא מסכים שנתרכז בו. הוא נבוך. בואו נגיד שכשהוא יחזור ויראה כמה דיברנו עליו, כדאי שהמתווכות של העסקה יסגרו לי גם איזה מקלט מדיני להתחבא בו".
עינב ואילנה מרגישות אותו יום-יום, ומייחלות לחבק בקרוב את מתן. אילנה: "אני רוצה שהוא יחזור לאמא שלו ולאחיות המדהימות שלו כבר. שלא יישבר, שידע שנלחמים עליו בכל דקה ובכל שנייה. הוא חזק. אני יודעת שהוא יכול לשרוד את זה. אני מקווה שלא נהיה זרים, שנשקם את הזוגיות שלנו ונתקן את מה שהשבי לקח מאיתנו. אני מחכה לחיבוק שלו".
עינב: "אין לי עוגה לתת למתן, גם לא בלונים לתלות על הקירות או זר לשים לו על הראש. אבל שידע שהוא הכתר שלנו, של משפחת צנגאוקר. אני מבקשת ממנו לדמיין עוגה, ועליה מילה אחת – תקווה. מתן הוא הבכור שלי, הנפש התאומה שלי. הייתי רוצה לאחל לעצמי שהתואר אמא של מתן, חטוף חי ששב הביתה, לא יילקח ממני. אני לא רוצה להיות אמא שכולה. אני אהיה אמא של מתן, החטוף החי שחוזר בקרוב".
