להלן סיכום החדשות הטובות מדוחא: לשלוש מתוך חמש המדינות השותפות במשא ומתן יש רצון לרצות את השותף החמישי. ישראל, קטאר ומצרים רוצות לצאת טוב בעיני הממשל האמריקני החדש, זה שהבטיח אש גיהינום למי שלא ידאג לסגור את הסיפור עד כניסתו של טראמפ לבית הלבן.
את חמאס טראמפ לא מאוד מעניין, אבל מצרים וקטאר יכולות להפעיל עליו לחץ די כבד. וחוץ מזה, חמאס מעוניין בעסקה מהרגע שהסתיימה הקודמת אבל עסקה בתנאיו, בעיקר בסיום המלחמה.
התאריך 20 בינואר יצר מוטיבציה לנצל אותו לטובת עסקה, כל אחד לפי רצונותיו. כתוצאה מכך נוצרה התקדמות בכמה סוגיות, ניסוחים ומנגנונים שיאפשרו לעקוף בינתיים את הסוגיות המרכזיות.
להלן סיכום החדשות הרעות מדוחא: הדגש הוא על המילה בינתיים, וגם זה לא בטוח. אף אחת מסוגיות הליבה לא נפתרו. התאריך 20 בינואר יצר מוטיבציה אצל כל הצדדים, אבל לא בטוח שהיא מספיקה. הוא קירב את הצדדים אולי לנקודה הקרובה ביותר, אבל עדיין לא ברור כלל שהיא אומרת עסקה. לא ניתן יהיה לעקוף את סוגיות הליבה עד שתקרה אחת מהשתיים: או שחמאס יתפשר בנקודה בה הוא סירב להתפשר, או שישראל תחליט שהיא באמת גומרת את המלחמה.
כרגע נערכים בדוחא גם לאפשרות של עסקה הומניטרית מדורגת, כלומר פירוק של השלב הראשון לכמה שלבים, לאורך זמן רב, ומנסים למצוא איך להתחיל אותה בניסוח שנתניהו יוכל להגיד שהוא לא מבטיח את סיום המלחמה, וחמאס יראה בו את תחילת הקץ.
ויש גם אפשרות — שיש בישראל הסבורים שהיא סבירה יותר — שעד ל-20 לחודש לא תתרחש עסקה.
ההידבקות לסמלים של התקשורת יוצרת ציפייה: האם הנסיעות הקודמות של ראשי צוות המשא ומתן לדוחא הניבו עסקה? האם יש להם בכלל את זכות החתימה על עסקה? כל השבועות האחרונים מנסים במשא ומתן לרקוד הורה במעגלים מסביב למתווה ה-27. אבל בסוף הוויכוח הוא על הסוף, סוף המלחמה.
לפי כמה מקורות, כולל בכירים בישראל ובמדינות המתווכות, נכון לאתמול בדוחא אין הסכם. כרגע מה שנידון הוא נייר עם הצהרות חשובות אולי ומידה של התקדמות. אבל הוא לא מייצר מתוכו חטופים משוחררים.
"הלוואי שאתבדה", אומר המקור הבכיר המצוטט כאן שוב ושוב בשנה האחרונה, שמכנה את עצמו משבית השמחות ומפריך השמועות, זה ששם את הדברים במקומם, בדרך כלל עם בשורות על חוסר התקדמות. "אבל נכון לעכשיו אין עסקה וייתכן שמה שייגמר זו הצהרה בלבד"
יש כאלה הסבורים כי מדובר בניסיון להציג כישלון להגיע להסכם, אפילו קטן ומוגבל, לפני כניסת טראמפ לבית הלבן. מילים שיגובשו יחד למה שבוודאי יוצג בכלי התקשורת בישראל המשוועים לדרמות כפריצת דרך, רגעים קריטיים, הזדמנות היסטורית – וייגמר כמו בכל שאר הפעמים, באכזבה חרישית.
יציאתם לדוחא של ראשי צוות המשא ומתן, שוודאי לא רוצים להיות חלק מכישלון, מסמנת אולי תקווה שמשהו ישתנה, שקיבלו מנדט לדבר משמעותי, שיוכלו לייצר עסקה, אבל לפחות נכון לשעות אלו, מדובר על כוונות ורצון יותר מאשר על מציאות.
"הלוואי שאתבדה", אומר המקור הבכיר המצוטט כאן שוב ושוב בשנה האחרונה, שמכנה את עצמו משבית השמחות ומפריך השמועות, זה ששם את הדברים במקומם, בדרך כלל עם בשורות על חוסר התקדמות. "אבל נכון לעכשיו אין עסקה וייתכן שמה שייגמר זו הצהרה בלבד".
"רוצים לחזור להילחם"
בני הזוג חגית ורובי חן, הוריו של איתי שנחטף מתוך הטנק שבו נלחם כשיצא להגן על מדינת ישראל ועל תושבי העוטף, שבו ביום שישי מדוחא. נציגי הממשל האמריקני היוצא שמעו מבני הזוג דברים לא פשוטים על חלקם במחדל המתמשך להביא את בנם ואת שאר החטופים בחזרה מעזה.
סטיב ויטקוף, המייצג את טראמפ, שמע מהם על החשש כי הוא וצוותו, הפחות מנוסים בדקויות של דינמיקת המו”מ ב-15 החודשים האחרונים, יבנו תמונת מציאות שגויה.
הממשל הדמוקרטי שב ומאשים את חמאס כי הוא זה שמערים את הקשיים, "וממציא בכל פעם תנאים חדשים" על המשא ומתן. מכונת התעמולה של נתניהו קופצת על ההצהרות הללו כמוצאת שלל רב. זה כמובן לא מפריע לאותה מכונה להגיד על אותם פקידים בממשל שהם שקרנים אנטישמים בכל פעם שהם אומרים משהו שפחות מוצא חן בעיניהם, אבל ניחא.
"הממשל הדמוקרטי", אומר הגורם הישראלי משבית השמחות, "כמו גם בכירים בצוות המשא ומתן הישראלי, פעמים רבות יעדיפו להאשים את חמאס, אפילו אם הם יודעים שהאמירה אינה שלמה, ולעיתים ממש אינה נכונה. כי להגיד משהו אחר הוא לא רק להאשים את נתניהו, אלא גם להאשים את עצמם. הרי לממשל אין אמצעי לחץ אמיתיים על חמאס, ואם ישראל אשמה, או גם אחראית על כישלון המשא ומתן, זה אומר שאולי לא הופעל הלחץ על הגורם שעליו הממשל כן יכול ללחוץ. כנ"ל לגבי צוות המו"מ, שהרי אם חמאס אשם, אז הם לא אשמים בכלום, צוות שכבר יותר משנה וחודש וחצי לא מצליח לשחרר ולו חטוף אחד בעסקה, ולא מסיק מסקנות, לא הופך שולחן, וממשיך באותה דרך תחת הכותרת שאלה שיחליפו אותנו יהיו הרבה יותר גרועים".
האם גם ממשל טראמפ העתידי יאמץ בחום את הנרטיב? אולי גם בזכות הפגישות הנוקבות עם חגית ורובי חן, מקווים בני המשפחות שוויטקוף טס לישראל כדי לוודא שמה שהוא מבין שנתניהו ודרמר והקואליציה שלהם אומרים שהם מאשרים, אכן מאשרים, והעסקה היא אכן אחת מכמה, סדרה שתביא בסופו של דבר לשחרור כולם.
אופטימיות מוגזמת
ברוח הימים הללו, שבהם פחות משנה מה קרה באמת ויותר משנה איך הדברים מצטיירים בכלי התקשורת, שפעמים רבות מוותרים על הצלבות מידע ובדיקה, ימים שבהם אף אחד לא מאמין לאף אחד והכל פוליטי – בהחלט ניתן לקבוע שנוכח מעמדו והשפעתו, מגיעה לרב-סרן שמועתי העלאה בדרגה, אולי לסגן-אלוף, אולי ישר לאלוף. השפעתו על מהלך האירועים רבה, לפעמים קריטית.
אבל מעבר לציניות, אסור להקשיב לו, לא משנה באיזו דרגה הוא, השמועתי. כי כשתקום ועדת החקירה, אם תקום, שווה וראוי שתבדוק מי עומד מאחורי כל השמועות הללו. מי מפיץ כל פעם מחדש על התקיפה האיראנית העצומה שתכף תפגע (כולל באחד מלילות סוף השבוע), ומי הפיץ שהיה זה חמאס שהדליף את הרשימה הישראלית של החטופים הנדרשים לשחרור בעסקה הראשונה, או שאחד מסרטי החטופים ששוחררו לאחרונה בידי חמאס כולל במקור פרט שהוסתר, מידע אישי איום ונורא על החטוף, או שהצדדים בדוחא ממש על סף חתימה.
כל אלה אינם נכונים. לא היה מידע על תקיפה איראנית, אף אחד בישראל לא יודע מי הדליף את הרשימה של החטופים לפרסום בסעודיה, המידע המוסתר בווידאו נוגע לעניין אחר לגמרי, לא קשור ולא דרמטי, והצדדים, לפחות נכון לעת כתיבת שורות אלה ביום שבת בערב, לא קרובים להסכם.
הצד הישראלי לא רק שלא ויתר, אלא הבהיר לחמאס מדוע אין לו, לחמאס, שום אינטרס לוותר. כי הרי מה רוצה מוחמד סינוואר לפני הכל? את מה שרצה אחיו המת – סיום המלחמה ונסיגת ישראל, גם כדי להציל את הכוחות והנשק שעוד נותרו עימו, ואת עצמו וחבריו מרעיו, וגם כדי לנסות ולהשתלט מחדש על הרצועה
האופטימיות אחרי שישראל ניצחה את חיזבאללה, איראן הוכתה ושלטון אסד התאדה, התבררה כמוגזמת, לשון המעטה. היא תורגמה מיד להצהרות של שר הביטחון ישראל כ"ץ, כאילו הארגון נכון לוויתורים משמעותיים ביותר.
היו גורמים שהזהירו את הדרג המדיני שלא כל התבטאות תהפוך לוויתורים אמיתיים, שלא לדבר על כך שלמשא ומתן הזה יש שני צדדים, וכדי להגיע לנקודת אמצע כלשהי, חייבים ויתורים משני הצדדים.
הצד הישראלי לא רק שלא ויתר, אלא הבהיר לחמאס מדוע אין לו, לחמאס, שום אינטרס לוותר. כי הרי מה רוצה מוחמד סינוואר לפני הכל? את מה שרצה אחיו המת – סיום המלחמה ונסיגת ישראל, גם כדי להציל את הכוחות והנשק שעוד נותרו עימו, ואת עצמו וחבריו מרעיו, וגם כדי לנסות ולהשתלט מחדש על הרצועה.
בחישוב הזה חמאס, לפחות חמאס עזה דרום בפיקוד סינוואר, מייחס פחות חשיבות לשחרור האסירים הכבדים ביותר כרגע, והרבה יותר חשיבות לסיום המלחמה. לא סתם בכיר חמאס, אוסאמה חמדאן, אמר פעמיים בראיונות לטלוויזיה בשבועות האחרונים כי נושא כמות וזהות האסירים בשלב הראשון מוסכם פחות או יותר, וכי הבעיה היא בהתחייבות הישראלית כי התהליך כולו יסתיים עם הפסקה קבועה של המלחמה. הכוונה להפסקת אש עם ערבויות בינלאומיות כבדות משקל עם נסיגה ישראלית מעזה ועם אפשרות של הפליטים לחזור לצפון הרצועה.
"ההתעקשות של שני הצדדים, זה על סיום המלחמה וזה על המשך המלחמה, לא רק שדופקת את השלב הבא אלא גם את השלב הנוכחי”, אומר הגורם. “שני הצדדים מביאים בחשבון שתהיה רק עסקה אחת ולכן ישראל מנסה להתעקש על כמה שיותר חטופים בשלב הזה, וחמאס רוצה לתת כמה שפחות, ואז גם מה שהוגדר פעם הומניטרי משתבש לחלוטין".
משפט שלמה
גורמים שנכחו בדיונים האחרונים בשבוע שעבר בלשכת רה"מ בנושא השבויים והנעדרים יכלו להבחין בהסתודדות של ראש השב"כ ורה"מ מספר פעמים בקצה החדר. ייתכן שהדבר מעיד על המרכזיות של שב"כ בהתקדמות במו"מ בשבוע האחרון.
אם אכן הצדדים יצליחו במהלך מדורג להשלים את כל מי שחמאס יסכים לכלול ב”הומניטרי”, בוודאי שכל חטוף שישוחרר הוא עולם ומלואו, למשפחתו וליקיריו, וגם לכל הישראלים והיהודים באשר הם.
רונן ברגמןצילום: אביגיל עוזיאבל אסור לשכוח את הרבים שייוותרו מאחור (והלב למי שיצטרך לעשות משפט שלמה ולהחליט מי לשבט ומי לחסד): יש כ-100 חטופים, כחצי מהם בחיים, הם הולכים וכלים, ומי שלא ישתחרר מצוי מדי יום בסכנה נוראית.
"העסקה צריכה להיות מחוברת, ולו במחויבות הציבורית והערכית", אומר הגורם הבכיר, "לזו שאחריה וזו שאחריה, כי למערכת הביטחון לא תהיה בעיה לחזור ולהילחם בעזה, אבל אפילו קהילת המודיעין הישראלית עם הטכנולוגיה שלה לא יודעת להשיב את המתים לתחייה. ואם הם ימותו ניוותר עם הקלון הזה על כולנו לעולמי עד".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.25
