ועוד פעם הלב השבור נשבר. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? כמה דם עוד יישפך? השמועות מתחילות שעות לפני ה"הותר לפרסום". הלוואי שהיינו יכולים להתנחם בעובדה שבמותם הם ציוו לנו את החיים, או את הניצחון המוחלט. אבל הספקות מכרסמים. על מה הם נהרגו? למי זה טוב? כל הרוג כזה הופך הרבה מאוד משפחות לאומללות. יצאנו לדרך כשזו הייתה מלחמת מצווה. המלחמה הצודקת מכולן. היה צורך לאומי עליון במיגור הטרור. אבל עכשיו? על מה בדיוק אנחנו נלחמים? על מה אנחנו מקריבים את טובי בנינו? כמה פעמים נחזור לג'באליה וכמה לשג'אעיה? הרי תמיד, אבל תמיד, יישארו שם עוד מחבלים ועוד משגרים.
אוכלוסיית רצועת עזה מונה למעלה משני מיליון בני אדם. מתוכם, קרוב ל-500 אלף גברים הם בגילי הלחימה. ומספיק שמדי שבוע יצטרפו ללחימה רק אחד מ-100, מבני הגיל המתאים, כדי שבסוף כל שבוע יהיו יותר מחבלים מאלה שהיו לפני שבוע. ובמצב השורר ברצועת עזה, על רקע הייאוש והמצוקה, גם מי שמתעב את חמאס ישקול להצטרף אליו. אז מה בדיוק אנחנו עושים? לאן אנחנו צועדים?
הלחימה ברצועת עזה פוגעת בישראל. קצינים בכירים אומרים את זה בשיחות רקע. הם חיילים. הם מצייתים. אבל צה"ל בנוי על מילואים. ואחוזי ההתייצבות הולכים ויורדים. למה בדיוק נתניהו מחכה? הרי אנחנו בשחיקה. הרי הגענו לשלב שבו כל יום של לחימה גורם ליותר נזק מתועלת. אז על מה ולמה קורבנות הדמים הללו? ואיך אפשר שלא לתמוך בארגון "אימהות בחזית", שנאבק למען שוויון בנטל? הרי כאשר חלק מהעם נושא בנטל, עסוק שר הביטחון הנוכחי בקידום חוק ההשתמטות. זו הסיבה היחידה שבגינה הוא מונה לתפקיד. איך בדיוק יגבירו מהלכי הקואליציה הנוכחית את המוטיבציה? הבנים שלנו יילחמו, ורבים מדי ייהרגו, כאשר הקואליציה מעניקה יותר, הרבה יותר, דווקא למשתמטים? הם השתגעו שם למעלה?
זה בסדר לדרוש מאיתנו דם, יזע ודמעות. בתנאי שמאמינים בדרך, בהנהגה, במטרה. אנחנו במקום אחר. כל יום שעובר מקשה עלינו יותר להבין לאן אנחנו הולכים
ברקע התבשרנו על מכתב ההתפטרות של סגן הרמטכ"ל, אמיר ברעם. גם שם היה רמז, רק רמז, למצב שאליו נקלענו. "עצימות המלחמה ירדה משמעותית", כתב ברעם, כאחת הסיבות להודעת ההתפטרות. פחות מלחמה. אבל לא פחות הרוגים. וגם רמז לסכסוך יש ברקע. "ב-18 בדצמבר ביקשתי מעוזרך לקבוע פגישה", כתב ברעם. פגישה, כפי שמשתמע, לא נקבעה. מדוע הרמטכ"ל לא נפגש עם סגן הרמטכ"ל? מה קורה שם? אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן יודעים שעל רקע העובדה שאנחנו כבר מזמן לא בשלב ההכרעה, אלא בשלב ההתשה – הזעזועים רק גדלים. וזה לא בדיוק משרת את הלחימה. הרי לא מדובר במחלוקות ענייניות, שהן בגדר סיעור מוחות לקראת החלטה נכונה. מדובר בהתשה לא רק של החיילים בשטח, אלא גם של הפיקוד הבכיר.
ישראל כ"ץ רוצה לקדם את ההשתמטות
היינו יכולים להתנחם בעובדה שיש שר ביטחון לעומתי, שמאתגר את צמרת צה"ל. הלוואי. אבל לא שמענו על איזו אסטרטגיה שמזוהה עם השר החדש. לא שמענו על השקפת עולם כלשהי. השר מאתגר את צה"ל רק בנושא אחד. צה"ל רוצה לגייס את החרדים. ולא רק צה"ל. זו העמדה השפויה, הנכונה, הלאומית, הציונית. אבל ישראל כ"ץ רוצה לקדם את ההשתמטות. בין טובת הקואליציה לטובת המדינה – כ"ץ מעדיף את הראשונה. מתינו מונחים לפנינו, והאנשים הרעים הללו עסוקים בשמירת הכיסא הפוליטי. כ"ץ דורש תחקירים. הם דורשים לא כדי לחזק את צה"ל. להיפך. כדי להטיל את האחריות למחדל 7 באוקטובר על צמרת צה"ל. כדי לקעקע את האמון בצה"ל. תעשיית הרעל כבר תמשיך לעשות את העבודה.
חוסן לאומי הוא פועל יוצא של הרבה דברים. מוטיבציה. אמון בהנהגה – הצבאית, הכלכלית והמדינית. אמון בצדקת הדרך. חלוקה הוגנת של הנטל. ועוד ועוד. שום דבר מהדברים הללו לא מתקיים אצלנו. ההרוגים, החטופים שהולכים ונמקים, חמאס שמתחזק בשטח, כל אלה פוגעים בחוסן הלאומי. זה בסדר לדרוש מאיתנו דם, יזע ודמעות. בתנאי שמאמינים בדרך, בהנהגה, במטרה. אנחנו במקום אחר. כל יום שעובר מקשה עלינו יותר להבין לאן אנחנו הולכים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיכשהדברים הללו נכתבים, מתרבות הידיעות על התקדמות במגעים להסכם חטופים. הלוואי. אנחנו שבעי אכזבות. הרי כולנו חטופים בסאגה שבה קואליציה רעה מובילה אותנו משפל לשפל. אנחנו זקוקים להסכם כדי להפסיק את השחיקה. אנחנו זקוקים להפסקת אש כדי להפסיק את הפגיעה המיותרת בחיילי צה"ל, גם בשדה הקרב ברצועה וגם במישור הבינלאומי. אחרי כל כך הרבה בשורות רעות, אנחנו אומה שמחכה לבשורה. אבל היא לא מגיעה.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.25
