ב-7 באוגוסט 1970, בחצות הלילה, הסתיימה מלחמת ההתשה. המצרים הפסיקו את האש ראשונים; אנחנו אחריהם. אלף ימים נמשכה המלחמה; כמעט אלף ישראלים נהרגו בה, יותר משליש מהם בחזית המצרית. נהרגו בה עשרת אלפי מצרים, חיילים ואזרחים. אנחנו, בצד הישראלי של תעלת סואץ, סיימנו את הלילה בהרגשת רווחה. עברו שנים עד שהבנו כמה טיפשים היינו, איך נהרגו ונפצעו חברינו במלחמה שלא היו בה שכל ותכלית, איך הנחנו לממשלה שלנו לסכל כל יוזמת שלום ואיך עצמנו את עינינו מלראות את המלחמה האמיתית שתיפול עלינו, שלוש שנים מאוחר יותר.
מלחמת ההתשה הייתה החזרה הגנרלית לקראת מלחמת יום כיפור. מבצעים צבאיים מזהירים, הישגים טקטיים, מעשי גבורה מהוללים, אפס אסטרטגיה, אסון מתמשך - ממש כמו במלחמת ההתשה שניטשת כרגע בעזה.
הישראלים שנכנסו לרצועה בחודשים האחרונים, לוחמים, מפקדים, שרים, עיתונאים, נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמתרוננים למראה הערים ההרוסות, האוכלוסייה המגורשת, ההאמרים השועטים בחולות, ואלה שזוכרים את החטופים שלא שבו, את הלוחמים שנהרגים, בטפטוף יומיומי, את הבלתי מעורבים העזתים שנהרגים במספרים מפלצתיים ואת הכישלון בהדברת חמאס והצבת חלופה שלטונית במקומו.
בניגוד למלחמת ההתשה ההיא, במלחמה הזאת הכל היה ברור וידוע מיד בהתחלה. הקורא רון גרליץ שלח לי ציטוט מתוך טור שלי שהתפרסם בעיתון לפני שנה בדיוק: "נתניהו יצר ציפיות שאין דרך לממש אותן, ובכך גזר עלינו מלחמה שאין לה סוף", כתבתי אז. לא גיליתי את אמריקה: רבים, במטה הכללי, בקבינט, בתקשורת, השמיעו אזהרות דומות.
את הלחימה בעזה צריך לסיים. אין צורך לחזור על הנימוקים - הם ידועים לכל: החטופים, משפחותיהם, החללים בצה"ל, העומס על הצבא, החרם בעולם. כבר עשינו להם הירושימה. מה נעשה להם עוד, נגסאקי? נקמנו די; השמדנו די
את הלחימה בעזה צריך לסיים. אין צורך לחזור על הנימוקים - הם ידועים לכל: החטופים, משפחותיהם, החללים בצה"ל, העומס על הצבא, החרם בעולם. כבר עשינו להם הירושימה. מה נעשה להם עוד, נגסאקי? נקמנו די; השמדנו די. לא חשוב כמה נהרוג, כל עוד אין אלטרנטיבה חמאס ימשיך לגייס, ימשיך לשגר, ימשיך לשלוט. המלחמה צודקת. האם היא גם חכמה?
אני רק שאלה: איפה האופוזיציה? איפה לפיד, גנץ, גולן? הם יודעים מה שאני יודע, והרבה יותר. איפה תנועת המחאה? איפה הרצוג? הפחד להצטייר ברשת החברתית כתבוסתנים, כבוגדים, כנוח'בה, חמור מזה, כשמאלנים, משתק אותם. כל אחד מהם שואף להגיע אל ראשות הממשלה מהאמצע, נישא על גבי תרועות מלחמה; כל אחד מהם מבקש לנפח חזה ולהסתער על האויב. גם בנט, אלוף הסקרים כרגע, לא מעז להיפרד מהעדר.
הם לא מבינים שאין אמצע - אמצע זה שנות ה-90 של המאה שעברה, טרום הרשת החברתית, טרום נתניהו. מי שמתיימר להיות מנהיג חייב לבחור צד. זה בוודאי נכון כשהשאלה היא מה נכון לישראל לחפש היום בעזה. לא שמאל, לא ימין - שכל ישר.
שנתיים לאחר עליית נתניהו והקואליציה שלו, כשהסקרים מצביעים על משבר אמון עמוק, מתמשך, כלפי הממשלה וכלפי ראשה, כשחוק ההשתמטות מקומם ומפצל את מצביעי הימין, דווקא האופוזיציה מתפרקת. לפיד נואם נאומים מזהירים במליאה אבל הולך ומתכווץ בציבור; הפרישה של עידן רול ממפלגתו אתמול מלמדת שהבניין שבנה לאורך שנים הולך ונסדק; גנץ שוקע בסתמיותו: מסתבר שכדי להחזיק מעמד לאורך זמן כמנהיג פוליטי לא די בכוונות טובות, מזג נוח ומראה מרשים, צריך גם השקפת עולם. גולן חד יותר מגנץ אבל מפחד לאבד את החזות הקרבית שלו. הוא לא פשט עדיין את המדים שלבש ב-7 באוקטובר.
אשר להרצוג, הוא יאמר את כל הדברים הנכונים כאשר יהיה מאוחר מדי להשפיע. זה האופי שלו; כך הוא תופס את תפקיד הנשיא. כמו עורך דין מיומן, הוא מאמין שבקצה כל מאבק יש פשרה שתספק את כולם. למרבה הצער, אין פשרה שתספק את כולם בהפיכה המשפטית ואין פשרה שתספק את כולם בעזה. לפעמים צריך לנקוט עמדה ולהילחם עליה.
