מחר בלילה ימלאו 80 שנה מאז יצאה אמי, אסירת אושוויץ 48956, בלה לבית שרפהרץ, לצעדת המוות. שבועיים של מסע אימים, כ-850 ק"מ מפולין לרוונסברוק גרמניה. רובם המכריע רגלי, וחלקם ברכבת משא. כשהשלג יורד, והטמפרטורה צונחת עוד ועוד מתחת לאפס. שומרים גרמנים יורים או משסים כלבים בכל מי שרגליו כושלות. "ואסור לעצור, אסור לחשוב", שיחזרה.
כ-60 אלף שברי אדם יצאו דרך שערי המחנה, רובם המכריע יהודים, כ-15 אלף הגיעו חיים לגרמניה. בעשרות "מסעות מוות" שנמשכו באירופה עד ניצחון בעלות הברית ניספו קרוב לרבע מיליון יהודים.
כל שנה בחורף אני נזכרת בצעדת הזוועה. "טויטען מארץ'", היו הניצולים מדייקים ("צעדת מוות" בגרמנית). אני נזכרת בתופת ההיא ולא מצליחה להבין איך אמי, כמו ניצולים נוספים שהכרתי, שרדו והקימו חיים חדשים. איך נולדתי כנגד כל הסיכויים. איך גדלים השבטים שהקימו. השנה מתערבבת הפליאה בכאב של למעלה מ-90 משפחות שמצפות למסע החיים הביתה של יקיריהם החטופים.
מה הייתה אומרת להן אמא? אין לי ספק שהייתה מנסה לנסוך תקווה. אותה תקווה מהולה באמונה שיחד עם גדלות הרוח של חברותיה הוציאה אותה חיה ממסע האימים. אחרי כמה ימים של "מצעד המוות" איבדה את התקווה. "בוגרת" גטו ורשה, מיידנק ואושוויץ-בירקנאו. מוזלמנית, משקל פחות מ-40 ק"ג. עתירת אובדנים. בעל, ילדה, הורים ומשפחה ענקית שנרצחו. רק רצתה לצנוח בשלג למנוחה האחרונה. אבל שלוש חברות, שלדים שגררו את עצמן בקושי, התעקשו לשאת אותה בכוחותיהן הדלים, כשהן חוזרות ומבטיחות: "הגעת עד פה, נגיע עד הסוף, הגרמנים כבר בורחים ויפסידו. עוד תראי, כולנו נתחיל חיים חדשים". אמא לא שכחה להן את החסד הזה מעולם.
הרב יצחק אלחנן גילברלטר ז"ל היה בן 15 כשיצא עם אחיו בן ה-17 ואביו ל"צעדת מוות", כששני הנערים נושאים את האב שכשל כוחו. שלושה ימים בלי שינה ובלי אוכל. שרדו ארבע וחצי שנות גטו ומחנות. כשקרסו למנוחה מותרת בשלג, ביקש אביהם להיפרד. "אני לא יכול יותר ללכת. אסור לכם להמשיך איתי. כי אסור לבן לסכן חייו, כדי להציל את אביו. זה רצח, לא כיבוד הורים". יצחק הצעיר, שחגג בר-מצווה בגטו, התלבט והחליט לסרב. 14 שעות ישבו בשלג. הגרמנים ירו לתוכו. אנשים גוועו מול עיניהם. שלושתם ניצלו. משפחות גדולות קמו להם.
מה שהחטופים, משפחותיהם ואנחנו עוברים בשנה ורבע האחרונות איננו שואה, לא מחנה ריכוז או מצעד מוות. אבל יש חוטים מקשרים. של שנאה ואכזריות. ומנגד הקרבה, תקווה, עזרה הדדית, התעלות, אכפתיות לאחר, אמונה
מה שהחטופים, משפחותיהם ואנחנו עוברים בשנה ורבע האחרונות איננו שואה, לא מחנה ריכוז או מצעד מוות. אבל יש חוטים מקשרים. של שנאה ואכזריות. ומנגד הקרבה, תקווה, עזרה הדדית, התעלות, אכפתיות לאחר, אמונה, ייחודיים לנו, בני העם הכי שנוא בעולם. כוחות נפש אדירים שעוצמותיהם מתגברות על השלג, ומנהרות חמאס, ומהם אני שואבת את התקווה.
"פתאום לא אכפת לי מי אני. זורקת הגדרות של ימין ושמאל לפח. לא שואלת האם אני בעד או נגד עסקה. עכשיו אני רק בת ישראל אוהבת שמצפה בכיליון עיניים לאחות ואח. וממילא הבורא הוא המחליט. אז שיחזרו כבר הביתה", כתבה אתמול אחת המשתתפות באחת מקבוצות הווטסאפ שמתפללות ומתחייבות לעשיית מעשים טובים לזכות עומר שם טוב. יש עשרות כאלו, לחטופים אחרים. “לאדם מערכי לב ומה’ מענה רצון, ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך”. אמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.01.25
