באופן טבעי, עיקר תשומת הלב בדיון הסוער והרגיש סביב הסכם הפסקת האש מוקדש לחזית שהתחילה את כל המהומה, הלא היא עזה. אלא שחלק חיוני בהבנת המשמעויות הקשות של ההסכם, והן קשות, בין אם אתם בעד או נגד, נוגע לגזרת יהודה ושומרון. שם, כפי שראינו למרבה הצער, השטח מבעבע.
ב-2024 סיכל השב"כ למעלה מ-1,000 פיגועים, אבל אלה שיצאו לפועל היו קטלניים והציגו שדרוג ביכולות הטרור. מרמת ארגון החוליות ועד איכות כלי הנשק. איראן, שבוחשת בכל מקום שמתאפשר לה, ניצלה את הגבול המזרחי הפרוץ עם ירדן להברחת אמצעי לחימה שוברי שוויון. ועכשיו, במסגרת ההסכם, כמה מאות מחבלים של חמאס צפויים להשתחרר ולנחות באיו"ש בתזמון רגיש במיוחד. במקרה הטוב יהיה זה עוד קיסם למדורה. במקרה הרע – פחית דלק. בישראל רצו לשחרר לשם כמה שפחות רוצחים, אבל החשש במערכת הביטחון אינו מגיע רק מהנחת המוצא הסבירה שאף לא אחד מהמשוחררים ינטוש את דרכו, אלא מפוטנציאל השפעה שלילי על הרשות הפלסטינית והמעמד שלה בציבור הפלסטיני, שם עומדים לראות כיצד חמאס טבח בישראל וספג בתמורה הרס עצום, אבל עדיין נשאר על הרגליים ואף מתהדר בשחרור מחבלים.
ואילו הרשות הפלסטינית, זאת שפועלת בתיאום אזרחי וביטחוני מלא עם ישראל, כולל עליית מדרגה במלחמה נגד התבססות חמאס בשטחי הגדה, סופגת השפלה מדינית ופוליטית: גם עכשיו, למרות שאין שום חלופה אחרת, ראש הממשלה לא מוכן לשמוע על שיתוף הרשות באותו "יום שאחרי" בעזה.
במערכת הביטחון לוקחים אוויר ומטפלים בתרחיש הוודאי של קיום מסיבות ליליות לכבוד המחבלים, שיביאו איתם תיאבון ומוטיבציה לקדם את משימת חיזוק חמאס על חשבון הרשות
אבל זהו המצב, ועל כן אין למערכת ברירה אלא להיערך. בשב"כ, בפיקוד המרכז ובמינהלת תיאום הפעולות בשטחים כבר מאשרים תוכניות מבצעיות לרגעי שחרור האסירים, שיכללו אבטחת צירים וחסימות ביטחוניות, לצד הקפדה על עיקרון הבידול בין התושבים והתושבות לבין גורמי הטרור, שעדיין נתמכים על ידי מה שנשאר מהציר האיראני: ההנחה היא שגם אם בטהרן עוד מלקקים את פצעי המכות בצפון, בדרום וגם בתוך איראן, לא יוותרו על הזדמנות להבעיר את הגזרה המזרחית.
במערכת הביטחון אף לוקחים אוויר ומטפלים בתרחיש הוודאי של קיום מסיבות ליליות לכבוד המחבלים, שיביאו איתם תיאבון ומוטיבציה לקדם את משימת חיזוק חמאס על חשבון הרשות. במשטר אבו-מאזן לא צפויים לשבת בשקט, אבל ללא סיוע ישראלי זהו קרב אבוד. ומכיוון שמדובר באינטרס ישראלי עליון, מותר לקוות שהקריאות מצד האגף בהובלת השרים סמוטריץ' ובן גביר להפסיק את התיאום, ואף להביא לקריסת הרשות לא ישפיעו לרעה על סיטואציה מעורערת גם ככה.
בצבא, בינתיים, יצטרכו להפגין אגרסיביות ונחישות. לכן, הכוונה היא להעביר לשם כוחות מאומנים שיובילו מבצעים התקפיים בצפון השומרון.
לסחוט את דוושת הגז
גם בשב"כ רוצים מאוד לסחוט את דוושת הגז: ראש השירות, רונן בר, דחף בדיון הקבינט האחרון למבצעים רחבים ורציפים מול תשתיות הטרור ולא להסתפק בסיכולים מהאוויר. לדבריו, חובה לשנות את המציאות הביטחונית באיו"ש כלקח מאירועי 7 באוקטובר. במילים אחרות, לעקור מהשורש את תופעת הגדודים במחנות הפליטים ולא לאפשר להם לגדול ולהתמסד, כפי שקרה ברצועה. ובעניין הרצועה, לא ניתן להתעלם מהמשמעות המרכזית של חזרת התושבים העזתיים לצפון עזה. מומלץ לאלו שמדמיינים חזרה קלילה ללחימה – אחרי שכמעט מיליון תושבים, בהם כמובן פעילי חמאס, יחזרו לבתיהם – להקיץ מתנומת החורף המתוקה ולהביט למציאות בלבן של העין: אם חזרת הלחימה בכלל תתאפשר, וגם בממשל טראמפ לא מתלהבים מזה כמו שפינטזו בימין, זאת תהיה מלאכה קשה ובעיקר מדממת. החשבון נורא אך פשוט, אם בשמונה הימים האחרונים נפלו 15 לוחמים בבית-חאנון ואילו בג'באליה נפלו בחודשים האחרונים 40 לוחמים נוספים, כשהאזור ריק כמעט לגמרי מאזרחים, אפשר להבין מה יקרה כשהם ישובו. "להחזיר את התושבים דרומה לא יהיה קל", אמר בכיר בצה"ל, "אבל אם המשימה לחזור ללחימה תוטל על צה"ל, הוא יבצע אותה. רק צריך לדעת: המחיר יהיה כבד".
יוסי יהושועעוד הסבירו גורמים בשב"כ כיצד רשימת המחבלים שישתחררו עיכבה את סגירת ההסכם. לדבריהם, הווטו הקשיח מהצד הישראלי קבע כי לא ישוחררו סמלים (ראשי ארגונים ומבצעי פיגועים בולטים) וכן, שגיל האסיר יהיה כזה שמרחיק אפשרות לחזור לטרור. מתוך אסירי העולם שישתחררו נבחרו אלה שעל ידיהם פחות דם. לשם כך השב"כ הצליח להכניס לרשימה מחבלים שנעצרו במהלך התמרון בעזה, ולא היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. זה הישג משמעותי של שב"כ לצד צוות המו"מ ונציגי המוסד בקטאר. נדרשה עבורו לא מעט יצירתיות ועצבי ברזל. עכשיו נותר רק לוודא שהנזק יהיה מינימלי.
