"אתמול חלמתי על בר", סיפר דביר, אחיו הקטן של בר קופרשטיין החטוף בעזה. "חלמתי עליו בעבר, חלומות מפעם, זיכרונות שהיינו יחד, אבל הפעם חלמתי על העתיד. שהוא חוזר, שאנחנו יחד בבית החולים. אמא מאושרת, כל האחים בחדר ואנחנו מתחבקים ומתרגשים שהוא פה. בחלום הוא נראה חיוור ועייף מאוד, רזה. ביקש שאביא לו המבורגר, זה מה שהוא רצה. זה הרגיש כל כך אמיתי, כל כך חי. ממש הרגשתי את בר".
בר קופרשטיין לא נכלל ברשימת המשוחררים של השלב הראשון בעסקה. בני המשפחה מקווים שאהובם ישוב בשלב הבא. "אפשר להתחיל כבר בעסקה הזו", אומר דביר, "ובכל שלב לחזור אלינו ולהגיד: זהו, אין יותר חטופים להחזיר. ואז, כמו בעסקה הקודמת, שוב נחכה, עוד שנה תעבור, ואז אולי עוד אחת. כשהחטופים חזרו שאלתי למה הם כן ובר שלנו לא. מתי הוא יגיע כבר? וזה לפני שנה. אז מה עכשיו? אני מפחד שארגיש יותר גרוע".
בר (22) מבוגר מדביר בשנה. הם דומים בהרבה מובנים, אבל גם שונים. דביר מספר שהקול שלהם זהה. "את שומעת אותי? זה כאילו את מדברת עם בר", הוא ממחיש, "אבל באופי הוא יותר מצחיק. צוחק עליי, כל הזמן צוחק, ואני יותר מופנם. אהבנו לשחק יחד כדורגל וסוני. אני מתגעגע לשחק נגדו בסוני".
בימי המלחמה דביר הוא זה ששומר על האחים הצעירים יותר. בין לבין הוא טס לדבר עם אנשים חשובים, מנסה לשכנע אותם לסייע בשחרור בר. "הייתי אצל מזכ"ל האו"ם", הוא אומר, "הייתי בקונגרס ונפגשתי עם בכירים שם. אני מעביר הרצאות לקהילות היהודיות בארה"ב וגם בארץ".
לפני 7 באוקטובר דביר היה בצבא. "הייתי לוחם בגדוד 50 של הנח"ל. לאבא שלי היה חלום לפתוח דוכן פלאפל. הוא היה בשלן מעולה והגשים את החלום. בר ואני עבדנו בפלאפל אחרי שאבא שלי עבר תאונה שהשאירה אותו משותק. בר לקח את המושכות. הייתי בן 16 והוא בן 17. אבא היה שנתיים בבית חולים בשיקום ואמא צמודה אליו. רצנו מבית החולים לפלאפל. ואז בר התגייס והיינו צריכים למכור את החנות. המצב בבית לא היה קל". אמר.
איך בר הגיע למסיבת הנובה?
"שבועיים לסוף השירות שלו הוא נסע לעבוד שם, היינו עובדים במהלך הצבא. אני ישנתי אצל חברה שלי באותו לילה, הוא רצה שאבוא לעבוד איתו אבל אני שומר שבת. עשיתי קידוש עם ההורים והלכתי לבת הזוג. ואז בבוקר היא העירה אותי מהאזעקות. אמרתי לה שהכול בסדר, שתחזור לישון. לאט-לאט הבנו שזה רציני. רצתי הביתה וסבתא שלי אמרה שבר דיבר איתה ואמר לה: 'אני מוציא את כולם מהמסיבה וחוזר'. זה המשפט האחרון שלו. סבתא היא האחרונה שדיברה איתו, לא הבנו בכלל שיש מחבלים במסיבה, חשבנו שרק באופקים.
"לקחתי את הנשק שלי והתארגנתי עם עוד חברים מהצבא להתחיל לצאת לעוטף. ואז פתאום צעקות בבית. אמא שלי ראתה סרטון. באתי לראות גם. ראינו שם את בר מצולם בתוך עזה, מביט למצלמה בפחד. ישר אתה רואה שזה הוא, אין פה בכלל שאלה. חבר שהיה איתו, והיינו בטוחים שהוא מת, ניצל והגיע אלינו הביתה אחרי כמה שעות. סיפר כל מה שקרה. בדיוק כמו שחשבתי, בר לקח פיקוד, עשה נגלות של פצועים מהמסיבה לכיוון היישוב פטיש, ואז חזר לשטח המסיבה. ככה שלוש פעמים. כל מי שהוא הסיע, ניצל. באו אלינו הביתה המון אנשים שבר הציל אותם. סיפרו לנו עד כמה הוא גיבור".
מאז 7 באוקטובר חיי המשפחה התהפכו. "בלגן גדול, כעס, הלם", דביר אומר, "סגרתי את עצמי בחדר, לא רציתי לדבר עם אף אחד. אבל מיד יוצאים למלחמה. רצו להקפיץ אותי ב-7 באוקטובר, אבל אמרתי להם שאחי חטוף. התקשר אליי המח"ט לשאול מה שלומי, וכמה שעות אחרי זה הוא נהרג. ומפה אתה עושה מה שאתה יכול: הרצאות, טיסות בעולם. הלכתי לדבר גם עם ביבי. אמרתי לו: 'תחשוב שזה היה אחיך. כמו שזה אח שלי, זה יכול היה להיות אחיך. תעשה הכל כדי להחזיר אותו'".
"הלכתי לדבר גם עם ביבי. אמרתי לו: 'תחשוב שזה היה אחיך. כמו שזה אח שלי, זה יכול היה להיות אחיך. תעשה הכל כדי להחזיר אותו'"
טל קופרשטיין, האבא, דיבר לא מזמן לראשונה בעצרת למען החטופים בחולון. טל, שעלה לנאום בכיסא גלגלים, סיפר כי בנו לקח על עצמו את ניהול העסק המשפחתי כשהיה בן 16 בלבד, לאחר שנפצע בתאונת דרכים והפך לסיעודי.
"רואים שכאשר משפחות צועקות על הממשלה, זה רק נותן לחמאס כוחות", דביר אומר, "למה אנשים כל כך אוהבים להקשיב לאבא שלי? כי הוא מספר את הסיפור של בר ואת מה שהוא מרגיש. לא פוליטיקה. ככה גם השמאל וגם הימין מתחברים. אני מתנגד לכל מה שבן גביר וסמוטריץ' אומרים, אבל אין מה להחזיר להם בשנאה. צריך לנסות לגעת בלב שלהם".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.25
