הכותרת
עסקת החטופים השנייה יוצאת לדרך: ההתרגשות, הכישלונות והאתגרים שבפתח | בן דרור ימיני
28:17
זה רק מתחיל, בתפילה ובתקווה שזה אכן מתחיל. וכשזה יקרה, ספק אם תישאר עין יבשה. כל כך הרבה ייחלנו לרגע הזה. ולמרות כל ההתנגדויות והחששות, כאשר שלוש חטופות יגיעו לישראל, זה יהיה רגע קטן של נחמה. ועד שזה יקרה, אנחנו נספור את הדקות. הרי כבר היינו שם. הרי אנחנו יודעים בדיוק עם מי יש לנו עסק. הרי כבר היו עיכובים. ולמרות זאת אנחנו מחכים להתחלה הזאת. שלוש חטופות, רק שלוש, אמורות להגיע היום. ועוד חטופות וחטופים בשבועות הקרובים. וההוצאה לפועל של ההסכם הזה תהיה מריטת העצבים הקולקטיבית הכואבת יותר והארוכה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשעות הללו קשה להתעלם מטענות המתנגדים. נכון, קצת קשה לקחת ברצינות את טענות הפרובוקטור הלאומני. ועדיין, אסור להתעלם. אסור לזלזל. למתנגדים יש טענות רציניות. כ-7,000 פלסטינים שוחררו בעסקאות חילופים בעשרות השנים האחרונות, תמורת 99 חיילים וחטופים אחרים ותמורת שמונה גופות. אין בנמצא נתונים מדויקים על חזרה לטרור של משוחררי העסקאות בעשרות השנים האחרונות. אבל ברור שרבים מאוד, כולל יחיא סינוואר ששוחרר בעסקת שליט, חזרו ברמה זו או אחרת לטרור.
צודקים המתנגדים שטוענים שפעם אחרי פעם מבטיחה ישראל שהיא "לומדת את הלקח", ושזו "תהיה הפעם האחרונה", ופעם אחרי פעם נמשך הנוהל הקבוע
זה כל מה שהמחבלים, משוחררי ההסכם הנוכחי, יודעים לעשות – הם לא למדו רוקחות ולא סנדלרות. הם כולם חניכי ובוגרי הפקולטות לתעשיית המוות. וצודקים המתנגדים שטוענים שפעם אחרי פעם מבטיחה ישראל שהיא "לומדת את הלקח", ושזו "תהיה הפעם האחרונה", ופעם אחרי פעם נמשך הנוהל הקבוע. וצודקים המתנגדים שכל עסקה או הסכם רק מעודדים את פעולת הטרור הבאה, בתקווה להשיג עוד חטיפה. וצודקים המתנגדים שמזכירים לנו את "ועדת שמגר", שהוקמה על-ידי מי שהיה אז שר הביטחון, אהוד ברק, ביולי 2008, כדי לקבוע עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. מסקנות הוועדה נותרו חסויות. אבל ממה שהודלף ידוע שהוועדה המליצה על שחרור מחבלים בודדים עבור כל חטוף, על שחרור גופה אחת עבור גופה של ישראלי, ועל יצירת ניתוק בין משפחות חטופים לבין הדרג המדיני. מיותר לציין שאף אחת מההמלצות לא יושמה ולא תיושם. ומותר לומר, גם בשעה הזאת, שטענות מתנגדי העסקה אינן שונות בהרבה, או לא שונות בכלל, ממסקנות הוועדה המכובדת בראשות השופט שמגר.
מדוע בכל זאת ההסכם שחתמה ישראל עם חמאס מוצדק? משום שבניגוד לכל העסקאות הקודמות, ישראל נמצאת במלחמה. מלחמה קשה. מלחמה שוחקת. מלחמה שבה חיילים נהרגים מדי שבוע. ישראל זקוקה להפסקת אש גם אם לא היה חטוף אחד בידי חמאס. זו מלחמה שבה ישראל גם הגיעה לשפל המדיני החמור בתולדותיה, וגם הושגו בה הישגים אסטרטגיים אזוריים, כמו החלשת חיזבאללה, בזכות ישראל, וכמו נפילת המשטר הפרו-איראני בסוריה, גם אם לא בזכות ישראל. אנחנו בשלב שבו המטרה האסטרטגית הנוספת, של "ניצחון מוחלט" על חמאס, נראית כמו חלום באספמיה, וכל יום שעובר רק פוגע בישראל. והתמיכה בהסכם נחוצה משום שהצורך בשימור הברית עם ארה"ב, גם כשהיא טועה, חשוב לפעמים יותר מהתעקשות, גם אם אנחנו צודקים או נדמה לנו שאנחנו צודקים. וזה קצת מצער שמה שרוב הציבור הישראלי הבין מזמן - בנימין נתניהו הבין רק כאשר סטיב וויטקוף, השליח האגרסיבי של טראמפ, הגיע לישראל ודפק על השולחן.
כך שיהיו הרבה דמעות של עצב, משום שחטופות וחטופים רבים לא יחזרו חיים. ואלה יהיו דמעות של עצב, משום שלמרות כוחנו ועוצם זרוענו, נכנסה ישראל לפרדוקס של המשך מלחמת התשה מצד אחד, וסיוע הומניטרי מצד שני, שרק חיזק והעשיר את קופת חמאס, וגרם לכך שעל כל הרוג הצליח חמאס לגייס צעיר אחד או שניים. ואלה יהיו דמעות של עצב, משום שהגענו עד הלום בגלל אסטרטגיה שכולה כישלון. ואלה יהיו דמעות של עצב, משום שלמרות כל ההבטחות והאשליות, חמאס המוכה והחבול יישאר השליט העליון והבלעדי של הרצועה. ואלה יהיו דמעות של עצב, משום שישראל מוּבלת על-ידי ההנהגה הכושלת ביותר בתולדותיה, שלא רצתה את ההסכם הזה, אלא נגררה אליו נגד רצונה. ואלה יהיו דמעות של עצב, משום שלפי ההצהרה של סמוטריץ', נתניהו הבטיח לו שהמלחמה תימשך, וישראל תעשה כל שביכולתה כדי לסכל את ההסכם. לא משום שיש צורך לעשות משהו טוב לישראל. להיפך. משום שצריך לעשות כל מאמץ כדי להציל את הקואליציה.
לא הגענו להסכם טוב. הגענו, בנסיבות שנוצרו, להסכם הפחות-גרוע ביותר. יהיו הרבה דמעות של עצב. נקווה שיהיו יותר דמעות של שמחה.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.25
