לירי, רומי, אגם, נעמה ואמילי,
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה שמציפה אותי מהרגע ששמעתי שאתן חוזרות. מנעד רגשות שאי-אפשר לתאר במילים... אושר מטורף, אימה ופחד עצום, עצב שכואב לי בעצמות...
הייתי האחרונה שראתה אתכן ויצאתי משם בהבטחה שלא אפסיק להשמיע את קולכן.
למעלה משנה ושלושה חודשים חלפו, אבל העיקר שאתן יוצאות ממרתפי הגיהינום. הכל בר-תיקון וטיפול.
אני כל כך מחכה שניפגש, מחכה לראות אתכן מחבקות את האימהות שלכן, ומחכה למפגש שלנו. אני זוכרת שלירי אמרה שכשנשתחרר היא תזמין את כולנו אליה הביתה לארוחת על-האש.
אני כל כך מחכה לראות אתכן שוב, לקיים את ההבטחה, ולדעת שהצלחנו לשרוד את הרוע, לשרוד כנגד כל הסיכויים. אתן הניצחון האמיתי
אני כל כך מחכה לראות אתכן שוב, לקיים את ההבטחה, ולדעת שהצלחנו לשרוד את הרוע, לשרוד כנגד כל הסיכויים. אתן הניצחון האמיתי.
כולנו התחברנו שם בגיהינום. סיפרנו האחת לשנייה מה כל אחת עברה. היינו שם ביחד, עמוק-עמוק מתחת לאדמה. אתן הגעתן לשם לפניי ואני הייתי לבד כל השבי והגעתי בסוף בחמשת הימים האחרונים שלי בעזה. אני מרגישה שאלוהים שלח אותי למנהרות רק כדי לתת לכן תקווה שיש סיכוי להשתחרר ולשרוד.
זוכרת שאחזנו ידיים, אני דקלמתי את "שיר המעלות" ואתן חזרתן אחריי. התפללנו לשחרור שלנו.
״ה׳ ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך״. כמה אני מתפללת שאלוהים שמר על נפשכן במשך 416 הימים שעברו מאז שנפרדנו.
אתן והסיפורים שלכן לא יצאו לי מהראש לרגע. כל ההסברות וההרצאות שעשיתי בארץ ובעולם היו נטו בשבילכן ובשביל כל החטופים בעזה. ידעתי שתצאו. לא איבדתי את האמונה לרגע. לא כשאני הייתי שם, ולא כשאתן נשארתן מאחור.
רק אחרי שההתרגשות והשמחה של השחרור והיציאה לחופשי קצת שוככות, מתחילים לעכל מה קרה. מתחילים להבין מה היה שם, ועד כמה השחרור הוא רגעי, אבל השבי נשאר איתך לנצח.
יש הרבה אנשים טובים במדינת ישראל שחיכו לכן. הם מכירים אתכן, את המשפחות שלכן, את הסיפורים שלכן. יש הרבה אנשים טובים שרק רוצים לעזור. אולי הופקרתן בעזה במשך יותר מדי זמן, אבל העם חיכה לכן בכל יום ויום. החזרה שלכן הביתה היא נקודת אור לא רק עבורי, שלא מצליחה להמשיך קדימה כשאתן שם, אלא גם למיליוני אנשים שלא פגשו אתכן, ובוכים משמחה על המחשבה שתחבקו את אמא. תיהנו מהאהבה שתקבלו. מגיע לכן להיות עטופות, מגיע לכן הכל!
חברות אהובות שלי, אני סופרת את הדקות שתגיעו כבר הביתה. מותר וחשוב להבין שזה לוקח זמן, הרבה מאוד זמן, לחזור לחיות. אבל בבקשה תטפלו בעצמכן, תתחזקו, תחלמו, תחייכו, תגשימו ותחיו.
תחיו, תחיו ותחיו!
ועד שהחטוף האחרון ישוב לארצנו, לא נפסיק לספר, להסביר, לקוות ולהאמין.
מייה שם, שוחררה אחרי 54 ימים
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.25
