לפני שבוע חגגתי יום הולדת 40. לא העליתי בדעתי שכך ייראה משבר גיל ה-40 שלי – במאבק בלתי פוסק להחזיר את עמרי אלינו. כשכיבינו את הנרות על העוגה, רוני ועלמא ביקשו את המשאלה הקבועה: שאבא עמרי יחזור מעזה. ואני בליבי ביקשתי שההסכם ייחתם ויתחיל עוד השבוע, כדי שיהיה סיכוי שאבא עמרי יהיה כאן כשנחגוג יום הולדת שנתיים לעלמא בסוף מרץ.
הן באמת כאן. אני רואה את תמונות החיבוקים הראשונים של שלוש האימהות הלביאות עם שלוש גיבורות בעל כורחן, ודמעות ההתרגשות לא מפסיקות לרדת. הן כאן. הן באמת כאן.
חלק ראשון במשאלת יום ההולדת שלי התגשם – ההסכם התחיל. עכשיו יש סיכוי שאבא עמרי יהיה ביום הולדת שנתיים של עלמא. אני מנסה לדמיין את החיבוק הראשון ולא מצליחה. מנסה לדמיין את המפגש הראשון, והוא לא עולה. תמונה אחת בלבד בראשי: אבא עמרי, רוני ועלמא מול עוגה עם נר יום הולדת שנתיים, מכבים אותו יחד, ואין כבר את המשפט הקבוע: "שאבא עמרי יחזור מעזה." הוא כבר כאן.
בימים האחרונים אני במערבולת, לא עוד ברכבת הרים. הכול מתערבב, הכול משתנה, כמו בלב ים סוער – והים אינו שקט. יותר מ-15 חודשים אני משתייכת לקהילה שאף אחד לא רוצה להשתייך אליה. נפשי נקשרה בנפשם של אנשים ונשים רבים. אנחנו צועדים יחד במסע הזה – רבים, מתווכחים, כועסים, צוחקים ואוהבים, אבל תמיד זה לצד זה. רק דבר אחד יכול להעניק לנו כרטיס יציאה: שהאהוב.ה שלנו יוחזרו הביתה. וגם אז, אין אף אחד אחר בעולם שיבין את מה שעברנו, עוברים ונעבור. אנחנו אחים ואחיות לשבי. השבי הזה שוכן כאן, בישראל.
עמרי, אבא של עלמא ורוני, עדיין אינו נכלל בשלב הראשון של ההסכם. זו הפרה של האמנה החברתית הבסיסית ביותר. זו הפרדה בין ילדות קטנות להורה שלהן
זה לא הזמן לאופוריה או לעצבות
המסע הזה לא נהיה קל יותר, והשבוע התחיל הרגע שבו המסע הזה יכול להסתיים. ואז כולנו נוכל לקום, להשתקם, לחיות, לנשום, להיות. לשם כך ההסכם חייב להתחיל, והוא חייב להסתיים. עם השבוי האחרון שישוב הביתה על רגליו – או לקבורה הולמת. בלי למסמס, בלי להיכנע ללחצים פוליטיים, בלי לטרפד, בלי לשקר.
ההסכם להשבת החטופים מתחיל להתממש, אך הפחד שהשלבים הבאים יתמסמסו גדול. עמרי, אבא של עלמא ורוני, עדיין אינו נכלל בשלב הראשון של ההסכם. זו הפרה של האמנה החברתית הבסיסית ביותר. זו הפרדה בין ילדות קטנות להורה שלהן. כולנו מתרגשים, חוששים ודואגים, אך ראשי צלול. אני יודעת שזה לא הזמן לאופוריה או לעצבות. יש עוד אנשים שזקוקים לכוח שלנו. הבנות שלי זקוקות לכוח שלכם.
הן כאן. הן באמת כאן.
אבא עמרי יכול להיות כאן גם, ולכבות את הנרות על עוגת יום ההולדת השני של עלמא. זה באמת יכול לקרות. זה תלוי במקבלי ההחלטות, זה תלוי במתווכים, וזה תלוי גם בנו. 94 אהובים ואהובות עוד מחכים לחזור הביתה. אנחנו לא נפסיק עד שהאחרון יוחזר לכאן.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.01.25
