ביום ראשון התעוררתי עם שפעת שמסתובבת עכשיו אצל כל מי שאני מכירה. אבל הייתה לי גם תחושה מוזרה.
בהתחלה זה היה מבלבל. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי אותה שלא הצלחתי להיזכר בשמה. ואז הבנתי… זו הייתה תחושת הקלה. הבשורה על שובן של רומי, אמילי ודורון, סוף-סוף, איפשרה לי לנשום עמוק.
אלו נשים צעירות שהתפללתי למענן מדי יום במשך מאות ימים.
אלו נשים צעירות שאמרתי למענן פרקי תהילים כל ערב לפני השינה במשך מאות ימים.
וכתמיד, חתמתי במזמור קכ"ו.
הבוקר, לפתע, החלו לעלות מתוכו לחישות עדינות של התגשמות.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן היִינוּ כְּחֹלְמִים:
אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה:
הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:
שׁוּבָה ה' אֶת-שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:
הזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה נשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
ובמילים פשוטות: המזמור שנכתב לפני למעלה מאלפיים שנה מתאר כיצד נהיה "כחולמים" כשאלוהים ישיב אלינו את שבויי ציון. הפה שלנו יתמלא שחוק ושמחתנו תפרוץ כל גבול. לאומים אחרים יקראו בהתפעלות: "תראו מה אלוהים שלהם עושה למענם…"
× × ×
כבר למעלה משנה אני מרכזת במילים הללו את כל הכוונה שלי, וסוף כל סוף כל סוף כל סוף… אנחנו כאן.
אך זוהי רק ההתחלה. אסור שהיא תהיה הסוף.
באופן אישי, ברגע הזה אני מצליחה לחוות במקביל כל כך הרבה רגשות שונים, סותרים לכאורה, ומבינה כמה עצומות ואינסופיות הן יכולותיה של נפש האדם, שהיא בו-זמנית איתנה ומתהווה ומתגמשת
באופן אישי, ברגע הזה אני מצליחה לחוות במקביל כל כך הרבה רגשות שונים, סותרים לכאורה, ומבינה כמה עצומות ואינסופיות הן יכולותיה של נפש האדם, שהיא בו-זמנית איתנה ומתהווה ומתגמשת. בגיל שמונה השתתפתי בחוג ג'אגלינג, וכשלא תפסתי מיד את האמנות חשבתי שפשוט אין לי את זה. אבל עכשיו, זה מה שאני. הייתי יכולה להצטרף היום לקרקס. ואני לא יוצאת דופן - כולנו כאלה. אנו, בני האדם, מסוגלים ללהטט בין אושר עילאי למראה המשפחות שמתאחדות ובה בעת להרגיש שבורים והרוסים על המשפחות שלא זכו לסוף טוב. ואז לתהות מה נאכל לארוחת הערב. אנחנו מצליחים להכיל את כל הרגשות הללו יחד, בעת ובעונה אחת.
ברוכים הבאים לטבע האנושי.
הרגשות שלי הם מופע של אקרובטיקה. אני מתפתלת ומסתגלת. אני מתמלאת שמחה עקיפה כשאני צופה בחדשות, בעודי נושאת כאב תהומי ובלתי נגמר על המהלומה שחצבה לאחרונה נתח מהלב שלי.
× × ×
כפי שרבים יודעים, בני הבכור והיחיד, הירש, נגנב מאיתנו ב-7 באוקטובר, ולמרות שהצליח בגבורה להחזיק את עצמו בחיים בתנאי עינוי, וללא ידו הדומיננטית, הוצא להורג באכזריות בסוף אוגוסט, ביחד עם חמש נשמות צעירות, קדושות ויפות: אורי, אלכס, אלמוג, עדן וכרמל.
אני מצויה בתהליך שבו אני מנסה להבין לא רק איך לחיות, אלא גם איך לשגשג - ביום מן הימים - עם חתיכה חסרה בלב. אבל אני אצליח. והעם שלנו יצליח. אין דרך אחרת.
כרגע, צו השעה הוא להחזיר את כל 94 החטופים שנותרו בעזה. נכון, המחיר הוא כבד ודורש כוחות עצומים. אך המחיר שנשלם אם לא נעשה את זה יהיה גבוה בהרבה. ולכן נשלים את המשימה, כדי שנהיה מסוגלים לזהות את עצמנו במראה.
כשאלוהים הוציא אותנו ממצרים הוא הבטיח דברים רבים, אך מעולם לא אמר שיהיה קל להיות "עם קדוש". מה משמעות "קדוש" בהקשר זה?
להיות שונים, מיוחדים, יוצאי דופן.
ובכן, זו ההזדמנות להיות יוצאי דופן. קדימה!
השבוע נקרא בבית הכנסת את פרשת וארא, ובה מתאר אלוהים את ארבעת השלבים שיובילו ליציאה העתידית של בני ישראל ממצרים. הגאולה הסופית, כך נאמר, תתממש כאשר יהפכו לעם בארץ ישראל
השבוע נקרא בבית הכנסת את פרשת וארא, ובה מתאר אלוהים את ארבעת השלבים שיובילו ליציאה העתידית של בני ישראל ממצרים. הגאולה הסופית, כך נאמר, תתממש כאשר יהפכו לעם בארץ ישראל. חלק מחוויית ההצלה כרוכה בפתיחת הדלת ובביצוע צעד קדימה. הזיכרון נחוץ לנו כעוגן, אך אם רק נביט לאחור, אנו עלולים לגזור על עצמנו את גורל אשת לוט – קיפאון נצחי.
היום, בעודי מדביקה על החזה נייר דבק עם מספר הימים שחלפו מאז 7 באוקטובר, אני חולמת לא רק על החטופים שישובו לציון. אני חולמת על יום קרוב מאוד שבו אשתמש בנייר דבק כדי להדביק דברים.
אני חולמת להשתמש בנייר דבק פשוט…כדבק.
רומי, אמילי ודורון, אנחנו אוהבים אתכן. נשארתן חזקות. שרדתן.
ברוכות השבות.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
