כאשר בישראל זרמו דמעות מול תמונות שחרור החטופות, מרצועת עזה שודרו בעיקר צהלות עם תחושות של ניצחון. איזה ניצחון? הרי מסביב היו בעיקר הריסות. העולם מסרב להאמין. גם אנחנו מתקשים להבין. אבל המרכיב העיקרי של הזהות הפלסטינית הוא קורבניות. זה גם מקור האהדה שהם זוכים לה בעולם. לא עוד אני חושב משמע אני קיים, אלא אנחנו סובלים משמע אנחנו קיימים.
רק ערביי פלשתינה הצליחו להפוך את העקירה לזהות הלאומית שלהם. זה לא שהמפעל הציוני החליט לגרש אותם. הם סירבו לקבל מדינה משל עצמם
הקורבניות החלה כבר ב-1948. הנכבה. לא היה שם שום דבר ייחודי. הרי במאה שעברה עברו בין 60 ל-70 מיליון איש תהליך של עקירה, של גירוש, של חילופי אוכלוסייה. תמיד בגלל הקמת מדינות לאום. עברו שנים בודדות, ומאותו גל אדיר של גירוש ועקירה לא נותר פליט אחד. זה היה. זה נגמר. ורק ערביי פלשתינה הצליחו להפוך את העקירה הזאת לזהות הלאומית שלהם. זה לא שהמפעל הציוני החליט לגרש אותם. הם סירבו לקבל מדינה משל עצמם. הם סירבו להצעת החלוקה. הם הכריזו מלחמת השמדה כדי למנוע את החלטת החלוקה. כבר הצגתי בעבר לא מעט איומי השמדה. הנה עוד אחד. חודש לפני ההצבעה באו"ם, שלח מלך סעודיה מכתב לנשיא ארה"ב, הארי טרומן, שבו איים: "העולם הערבי יבודד מדינה כזו מהעולם ויטיל עליה מצור עד שתמות ברעב" (לתשומת ליבו של פרופ' שי חזקני מאוניברסיטת מרילנד, שמפיץ את הבדיה שלא היו איומי השמדה. המכתב המקורי נמצא בארכיון משרד החוץ האמריקאי). מזימת ההשמדה נכשלה. המלחמה גרמה לעקירה, גם של יהודים, שבעקבות הפרעות בארצות ערב הפכו לפליטים בישראל, וגם של ערבים מפלשתינה. נכבה יהודית. נכבה ערבית.
1 צפייה בגלריה
תושבים חוזרים לרפיח, השבוע. גם תמונות החורבן האמיתיות וטענות הג'נוסייד השקריות היו הניצחון שלהם
(| צילום: אי-פי, Mariam Dagga)
הפליטים הערבים לא הפכו לזרים בארץ לא נודעת. להפך. רובם הגיעו בדיוק לאותם אזורים שהאו"ם הקצה להם לצורך הקמת מדינה. ובכל מקרה, הם היו בני אותה שפה, אותה תרבות, אותה דת, ובמקרים רבים – בני אותה משפחה. אבל בניגוד לכל עשרות המיליונים האחרים, הם עשו כל מאמץ כדי להנציח את המסכנות. הם דאגו לסוכנות פליטים משל עצמם, אונר"א, שבמקום לדאוג לשיקום – דאגה להנצחת הפליטות. כל ניסיונות השיקום הוכשלו בכוונת מכוון.
אותה מסכנות, אותה קורבניות, היא אחת ההצדקות העיקריות לטרור הפלסטיני בכלל, ולטבח הברוטלי של 7 באוקטובר בפרט. חנין זועבי, ח"כ לשעבר, אמרה לאחרונה בכנס בווינה: "אנחנו בוחרים להתנגד. זה לא חמאס שהתנגד. זה העם הפלסטיני. אי-אפשר להפריד בין חמאס לעם הפלסטיני. אלה שנכנסו ב-7 באוקטובר – נכנסו לארץ שלהם". טובי האינטלקטואלים בעולם מדקלמים את מה שהחמאסניקית מדקלמת. הם התגייסו כדי להצדיק את הטרור, את הטבח, את האונס, את נרטיב הקורבניות, למרות שהם יודעים שכבר מזמן הטרור הזה הוא לא לאומי ואפילו לא לאומני, אלא ג'יהאדיסטי ואיסלאמיסטי.
אז על מה ולמה העזתים צוהלים? משום שכאשר הקמפוסים געשו – זה ניצחון שלהם. כאשר מדינות באירופה, וגם ארה"ב, הטילו הגבלות על יצוא ביטחוני לישראל – זה ניצחון שלהם. כאשר מפלס האנטישמיות עלה – זה ניצחון שלהם. וכאשר שודרו תמונות החורבן האמיתיות וטענות הג'נוסייד השקריות – גם זה היה ניצחון שלהם.
זו לא הייתה הצגה
חוששני שאהוד יערי, הפרשן המעולה, טעה כשהעריך שחמושי חמאס שראינו ביום ראשון הם הצגה. זו לא הצגה. אותם מחבלי חמאס, שגרמו לחורבן הפלסטיני הגדול ביותר, ימשיכו ככל הנראה להיות שליטי הרצועה. בחשיבה הפלסטינית והפרוגרסיבית הם נציגים נאמנים של הנרטיב הקורבני, שכולל את חלום השמדת ישראל. ועד שזה יקרה – וזה לא – הם מתמכרים להרס עצמי. יש קולות אחרים, אמיצים וביקורתיים וגם תפיסת הרשות הפלסטינית, שלפחות רשמית מתנגדת לטרור, מנוגדת לנרטיב המכונן. ולכן, גם אם פלסטינים רבים שואפים לשגשוג ולא לחורבן הם מושתקים באלימות. החרב מנצחת.
יכול להיות, רק יכול להיות, שללא התמיכה הבינלאומית, במדיה, באקדמיה, בקמפוסים, ברחובות – הקולות האמיצים בקרב הפלסטינים היו מתחזקים. אבל ההפך קורה. הקואליציה הירוקה-אדומה של פרוגרסיבים רדיקלים וג'יהאדיסטים השתלטה על השיח. היא משתוללת בחוצות ניו-יורק, אמסטרדם וטורונטו. זה לא עוזר לפלסטינים. להפך. זה מנציח את המסכנות שלהם.
פי 4 מתוכנית מרשל
אלה לא רק הפרוגרסיבים הרדיקלים שמאפשרים את ניצחון הנרטיב ההרסני. לפני שבוע הוגש לקונגרס האמריקאי דוח על התקציבים שהעבירה ארה"ב לאונר"א מאז 1950, מיד אחרי שנוסד בדצמבר 1949. ובכן, בערכים של היום מדובר ב-7.3 מיליארד דולר. ההערכה היא שמדובר בכ-30 אחוז מהכספים שהועברו לארגון. 75 שנות פעילות. שנים מבוזבזות, שנים של השקעות עתק, שלא רק שלא פתרו שום בעיה, אלא הנציחו אותה וניפחו אותה לממדים מפחידים.
הסיוע הבינלאומי לפלסטינים הוא לא הפתרון. הוא הבעיה. הוא משרת את נרטיב הקורבניות
אלה כמובן לא התקציבים היחידים שהפלסטינים מקבלים. לפי מחקר שפורסם על ידי ה-OECD, בין 1994 ל-2020, קיבלו הפלסטינים 40 מיליארד דולר. כדי שנבין את הפרופורציות, מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון חישב ומצא, כבר ב-2002, שהסיוע שזכו לו הפלסטינים, פר קפיטה, רק בשנות ה-90 של תהליך אוסלו, הוא פי ארבעה מהסיוע של תוכנית מרשל האדירה, לאחר מלחמת העולם השנייה. בינתיים זה כבר פי 30 או 50. הסיוע הבינלאומי לפלסטינים הוא לא הפתרון. הוא הבעיה. הוא משרת את נרטיב הקורבניות.
חמאס לא ישלוט יותר ברצועה, הבטיח מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי של טראמפ. חמאס לא ישלוט ברצועה, אמרו גם הנשיא היוצא ביידן וגם הנשיא הנכנס טראמפ. חמאס לא ישלוט ברצועה, קובעים השלבים הבאים של הסכם הפסקת האש ושחרור החטופות והחטופים. עכשיו זו מילה של מנהיגי המעצמה החזקה בעולם והצדדים להסכם וגם כמובן ישראל – מול הנרטיב הפלסטיני. הבעיה היא שהמימון האדיר של מדינות המערב ותמיכת האקדמיה והמדיה מעניקים סיוע לאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית שהיא גם קורבנית וגם השמדתית. ברצועת עזה ימשיכו לצהול. והעולם החופשי, מצידו, ימשיך לתמוך ולממן.
הכישלון הוא גם של ישראל. כישלון שנמשך כבר שנים. לא כישלון של הסברה אלא כישלון של מדיניות
הכישלון הוא גם של ישראל. כישלון שנמשך כבר שנים. לא כישלון של הסברה אלא כישלון של מדיניות. ההבלגה לנוכח החוליגנים שפורעים בכפר פונדוק, בחווארה ובמקומות אחרים – היא לא רק לא מוסרית, לא יהודית ולא ציונית. זו גם תרומה אדירה לשונאי ישראל. יש לנו את חמאס ואת חנין זועבי ותומכיהם. יש בקרבנו חוליגנים, עם שרים תומכים, שמתעקשים לסייע להם.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
