לפני חודשיים הגיעו חבריו לגדוד של סעדיה דרעי, שנפל בקרב ברצועת עזה, לביקור בבית משפחתו ביפו. מאז שנהרג ב-20 ביוני 2024, הם בקשר קבוע עם אשתו רחלי ועם ילדיו, הללי (3) וינון-שאול (שנה וחצי). רק אז, כשהם יושבים בסלון דירת שני החדרים נטולת הממ"ד, שנמצאת בקומה השנייה בבניין רכבת ללא מעלית – סיפרה להם רחלי שהיא בהיריון.
"היינו בהלם", מספר סרן (במיל') עידן סיבוני, מפקד המחלקה של סעדיה במילואים. "במשך כל התקופה הזו היא שמרה את הידיעה לעצמה". כשהתאושש מהבשורה, שאל סיבוני את רחלי מי תומך בה, מי ילווה אותה כשתגיע הלידה, ומי ישמור על שני הילדים שנשארים בבית? לרחלי לא ממש היו תשובות, ואז שיתף אותה סיבוני בצוואתו של סעדיה: "באחת השיחות האחרונות שלו איתנו הוא ביקש מאיתנו במילים פשוטות – אם משהו יקרה לי, תדאגו לרחלי ולילדים". סיבוני ושאר החברים לגדוד הבינו שהגיע הזמן לממש את הצוואה. תוך זמן קצר הוקם "חמ"ל החברים של סעדיה", שמטרתו לגייס כסף שיאפשר למשפחה לעבור לדירה שמתאימה לצרכיה.
לתמיכה בקמפיין למען משפחת דרעי - לחצו כאן
כשהיא מספרת על סעדיה, על פניה של רחלי מופיע חיוך מבויש. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא משתפת. כבר בסיום הדייט הראשון שלהם, היא אמרה לאחותה אבישג: "מצאתי את בעלי". לדבריה, ההיכרות בין השניים, שנתיים בלבד אחרי ששכלה את אביה, "החזירה לי את הסיבה לחיים". תוך שלושה חודשים הם התארסו, ארבעה חודשים אחר כך נישאו, ובחלוף חמש שנים מאושרות היו להם שני ילדים. "הם זכו באבא מדהים, מאוד נוכח", היא מספרת.
סעדיה יעקב דרעי נולד בבית אל וגדל בעלי. אחרי שסיים את הישיבה התיכונית, הוא המשיך ללימודים בישיבת ההסדר, ובסיומם התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בגדוד 51 של גולני. עם שחרורו חזר לישיבה ללימודי רבנות במקביל לשירות מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. למרות קצבת האברך שלה היה זכאי, סעדיה התעקש לעבוד בעירייה במקביל ללימודים בישיבה. "לימודי התורה היו עבורו לשם שמיים בלבד. היה לו קשה לקבל עליהם תשלום. הוא הביא לבית שלנו קדושה", אומרת בגאווה רחלי, שעבדה כגננת לחינוך מיוחד עד שהרתה.
4 צפייה בגלריה
"כשהוא אמר לי עזה – ידעתי שהוא לא יחזור מהמלחמה. זה היה הפחד הכי גדול שלי"
(צילום: דנה קופל)
אמו של סעדיה הובילה צעדה לכנסת בקריאה לשיוויון בנטל
(צילום: אלכס גמבורג, גל גנות)
כבר ב-7 באוקטובר הוקפץ סעדיה למילואים. במשך חמישה חודשים הוא שירת בגבול לבנון. רחלי נותרה לבדה בבית עם שני הילדים הקטנים. בכל אזעקה נאלצה לרדת שלוש קומות למקלט הבניין. ביד אחת החזיקה את הללי, שהייתה אז בת שנתיים, ובשנייה את ינון-שאול, שהיה בן ארבעה חודשים בלבד.
בחודש מאי נקרא סעדיה לסבב מילואים נוסף, הפעם בדרום. "כשהוא אמר לי עזה – ידעתי שהוא לא יחזור מהמלחמה. זה היה הפחד הכי גדול שלי", מספרת רחלי, ומוסיפה: "עם הכל הצלחתי להתמודד – חוץ מהחרדה לחייו. גם סעדיה כנראה הרגיש שזה הסוף. הוא עזב את הישיבה, העבודה והלימודים שהתחיל באוניברסיטה, מבלי להתחייב מתי יחזור. הוא התעקש לנצל כל רגע פנוי לבילוי איתי ועם הילדים, שינה תוכניות כדי שיצליח לפגוש שוב את אמא שלי ואת הוריו".
לאורך התמרון ברצועה, סעדיה הקפיד להתקשר לרחלי ולחזק אותה. "הוא אמר שאני אלופה, שיש לי כוחות אדירים. כשהייתי אומרת שהקריב מעל ומעבר ומפצירה שיחזור, הוא ענה שכמי שגדל על מורשתם של רועי קליין ואלירז פרץ, לא אוכל לצפות ממנו לנהוג אחרת. זו הייתה זכות עבורו להילחם עבור הקיום שלנו במדינה", היא אומרת בכאב ובגאווה.
הם דיברו בפעם האחרונה ב-20 ביוני. "תיכננו איך נחגוג את יום הנישואים שלנו", מספרת רחלי. שעה לאחר אותה שיחה, נהרג סעדיה מפגיעת טיל נ"ט במרכז הרצועה. בן 27 היה בנופלו. באותה תקרית נהרג גם רס"ל (במיל') עומר סמדג'ה.
"הקרקע תחתיי נשמטה", מספרת רחלי, "הרגשתי שאני נופלת לתהום. הבנתי שכל הטוב שבניתי יחד עם סעדיה – נחרב". במהלך השבעה ביקר ראש אכ"א את המשפחה האבלה. "שאלתי אותו למה בעלי נהרג", מספרת רחלי, "בלי להסס, הוא אמר שהסיבה היא מחסור בכוח אדם. לא היו לוחמים לשלוח לשטח שכבר טוהר ממחבלים, אז המחבלים חזרו".
זה הופך את המוות שלו לכואב אפילו יותר. "לאנשים נוח יותר להתמודד עם שיחות על גבורה והקרבה", אומרת רחלי, "אבל אני מדברת גם על הכאב, העצב התהומי שבאובדן. לא רציתי בעל גיבור. רציתי בעל חי. שילמתי את המחיר הכי יקר, ושום סיפור, הרואי ככל שיהיה, לא יחזיר אליי את סעדיה".
יום לאחר שקמה מהשבעה על בעלה גילתה רחלי שהיא בהיריון. במשך חצי שנה הלכה לבדה לבדיקות ולבשה בגדים רחבים שיטשטשו את הבטן שגדלה. "נשארתי לבד, בהיריון, עם שני קטנטנים לגדל. אני עדיין בטוחה שאני בחלום – וסעדיה יחזור ללידה", היא משתפת, "ועם כל הקושי, אני מצליחה לשמוח בזה, מבינה שהוא השאיר לי עוד משהו ממנו. זה משמח מאוד וכואב מאוד ביחד, ואני לומדת להכיל את שני הקצוות של הרגשות".
לתוך הלבד הזה נכנסו החברים לגדוד של סעדיה. לקראת הלידה הצפויה בתחילת מרץ, הם הגבירו את המאמצים לגייס מימון שיאפשר לרחלי לעבור לדירה טובה יותר. "ביקשנו את רשותה למלא את הבקשה האחרונה של סעדיה", מספר סיבוני. רחלי מסכמת בהתרגשות: "הם מקדישים הרבה זמן ומאמץ, ועושים הכול ברגישות ואהבה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
