"גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים... אָנוּ מוֹשִׁיטִים יַד שָׁלוֹם וּשְׁכֵנוּת טוֹבָה לְכָל הַמְּדִינוֹת הַשְּׁכֵנוֹת וְעַמֵּיהֶן". אלה היו המילים של דוד בן-גוריון, שנאמרו בהכרזת העצמאות ונחקקו במגילת העצמאות. הם תוקפים ורוצחים והוא מושיט יד לשלום? הוא היה תמים? להיפך. הוא היה איש חכם.
למעשה, זו הייתה החוכמה הציונית. חוכמה של הושטת יד לשלום. חוכמה של אמירת כן, בעצם, לכל הצעה. הרי קצת יותר מעשור לפני כן, ב-1937, בעקבות פרסום המלצות הוועדה שבראשה עמד הלורד ויליאם רוברט פיל, אלה היו הערבים שאמרו לא, וזה היה בן-גוריון שקיבל את עקרון החלוקה. כך היה גם לקראת הדיון על הצעת החלוקה וההחלטה בכ"ט בנובמבר 1947. ההנהגה הציונית אמרה כן. ההנהגה הערבית אמרה לא, תוך כדי איומי השמדה.
הערבים היו יכולים לקבל מדינה לא בגבולות הפסקת האש, שקרויים היום קווי 67', אלא בגבולות הצעת החלוקה. אבל הם התעקשו על התבנית הקבועה, של לא להחמיץ אף הזדמנות. הצד היהודי אמר כן ושוב כן. הצד ערבי אמר לא ושוב לא. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות, גם אם לא היחידה, לתמיכה הבינלאומית שישראל זכתה לה. אנחנו אוהבים לזלזל באותה תמיכה. אבל בלעדיה לא הייתה קמה מדינה יהודית בארץ ישראל.
זו לא הייתה פייסנות. זו הייתה חוכמה מדינית. אנחנו מאבדים אותה. הרי גם מול ארגוני הטרור ברצועה – ישראל הייתה יכולה לנקוט מדיניות הרבה יותר חכמה. להציע, שוב ושוב: סוף לסגר תמורת פירוז הרצועה. אלה הצעות שהיו צריכות להישמע בעשור שקדם ל-7 באוקטובר וכל שבוע מאז 7 באוקטובר. הרי תשובת חמאס, אפשר להניח, הייתה בדיוק כמו ב-1937 וב-1947. לא ולא. היינו מפסידים משהו? היינו מצטיירים כחלשים? להיפך. היינו מצליחים למנוע חלק מהעוינות הבינלאומית.
ממשלת ישראל מכריזה בקולי קולות שהיא לא מתכוונת להגיע לשלב ב' בהסכם החטופים. חלק משרי הממשלה מתחרים ביניהם בהצהרות רהב על חידוש המלחמה. למה? מה כל כך בוער לכם? למה, לעזאזל, אתם מתעקשים לחזק דווקא את המערכה הבינלאומית נגד ישראל?
ומה עכשיו? ממשלת ישראל מכריזה בקולי קולות שהיא לא מתכוונת להגיע לשלב ב' בהסכם החטופים. חלק משרי הממשלה מתחרים ביניהם בהצהרות רהב על חידוש המלחמה. למה? מה כל כך בוער לכם? למה, לעזאזל, אתם מתעקשים לחזק דווקא את המערכה הבינלאומית נגד ישראל? זה לא שהצהרות בנוסח בן-גוריון – של הושטת יד לשלום – יהפכו את שונאי ישראל לידידי ישראל. ממש לא. אבל הקהילה הבינלאומית כוללת עוד הרבה מאוד חלקים, כולל מקבלי החלטות, שמקשיבים לכל הצהרה שיוצאת מכיוון ישראל.
הרי אם לא נגיע לשלב ב' של הסכם החטופים – והמלחמה תפרוץ שוב – שרי הממשלה הם אלה שמכוונים מראש את האצבע המאשימה כלפי ישראל. היא זו שהכשילה את המו"מ והיא זו שנושאת באחריות בלעדית לחידוש שפיכות הדמים. לא רק החטופות והחטופים ישלמו את המחיר. ישראל כולה תשלם. הרי אנחנו משלמים מחיר מדיני כבד על הצהרות אוויליות מהשבועות הראשונים של תחילת הלחימה. אבל שרי הימין מתעקשים. הם לא למדו כלום ולא שכחו כלום. זו לא הצגת נחרצות. זה מיצג טיפשות. מחלקת התעמולה של שונאי ישראל לא זקוקה להרבה עבודה. שרי הממשלה עושים אותה עבורם.
אנחנו כבר קרוב ל-16 חודשים בסאגה הזאת. 16 חודשים שבהם לא הושגה הכרעה. 16 חודשים של לחימה שבהם למרות כל הפגיעות בחמאס – הוא עדיין השליט הכמעט בלעדי ברצועה. 16 חודשים של זלזול תהומי בחזית המדינית, שצריך להיות אוויל גמור כדי לא להבין שהיא משפיעה על החזית הצבאית. הם היו אמורים להבין שככל שההצהרות ראוותניות יותר, כך הפגיעה הבינלאומית בישראל גדולה יותר. הם היו אמורים להבין שזה משפיע גם על ייבוא ביטחוני. הם היו אמורים להבין שגם ממשל טראמפ לא בכיס שלהם. אבל נדמה להם שהבייס רוצה מלחמה. לא שיש הוכחה שזה מה שהבייס רוצה. אבל זה לא חשוב. העיקר שהם רוצים להוכיח שהם לא מפגרים אחרי סמוטריץ' ובן גביר.
כאשר ישראל מתנהגת בחוכמה – היא זוכה לתמיכה. כאשר היא פועלת בטיפשות – היא משיגה שיאים חדשים של שפל מדיני
היום גם אמורים להסתיים 60 הימים שבסופם ישראל התחייבה לסגת מלבנון. מחבלי חיזבאללה עדיין בשטח. צבא לבנון לא מקיים את חלקו. ישראל טוענת שהנסיגה תמשיך להתבצע, אבל רק בהתאם להסכם. דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן בריאן יוז הצדיק את עמדת ישראל. זה בדיוק מה שמבהיר שכאשר ישראל מתנהגת בחוכמה – היא זוכה לתמיכה. כאשר היא פועלת בטיפשות – היא משיגה שיאים חדשים של שפל מדיני.
ייתכן, בהחלט ייתכן, שלא יהיה מנוס מחידוש הלחימה בדרום. אבל רק לאחר החזרת כל החטופים, ורק לאחר שישראל היא זו שתיזום, בתוך ההסכם או לאחר ההסכם, הצעה שמבוססת על שיקום תמורת פירוז. כן, קודם כל יד מושטת לשלום. אחר כך, רק אחר כך, תהיה הצדקה להפיכת היד לאגרוף. היה צורך לצאת ביוזמה כזאת כבר מזמן. אבל עדיין לא מאוחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.25
