שני הצדדים גילו נחרצות ועקשנות. הצדק המוחלט היה ונותר בכיס שלהם. פקפוקים לא היו. פשרה? הצחקנו אותם. זו לא רק מילה גסה. זו כפירה. הם בעד ג'יהאד. והם שם כבר עשרות שנים, עם עימותים וחיכוכים על אקטיביזם, על מינוי שופטים ועל פסיקות שרמסו חוקים מפורשים. סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, למשל, נוצרו ללא הסמכה מפורשת. לפחות לא בשנים הראשונות. ואפילו ציות להחלטות בית המשפט העליון לא היה מובן מאליו. הממשלה, למשל, סירבה לקיים את החלטת העליון על חזרת פליטי איקרית ובירעם לבתיהם. זו הייתה בכייה לדורות.
למרות זאת, בעשרות השנים הראשונות שלאחר קום המדינה ידע העליון לשמור על מידה ראויה של צניעות. היו פסיקות מתקדמות, פורצות דרך, ששמרו על עקרונות יסוד וזכויות יסוד. אבל בלי רטוריקה מתגרה ומתסיסה. חקיקת שני חוקי היסוד, כבוד האדם וחופש העיסוק, בתחילת שנות ה-90, גרמה לתפנית. "מהפכה חוקתית", "הכל שפיט", "נשק בלתי קונבנציונלי", ו"מלוא כל הארץ משפט" – היו חלק מהצהרות הראווה של אהרן ברק, שהתמנה בהמשך לנשיא בית המשפט העליון.
אפשר היה לשמור על זכויות אדם גם בלי הצהרות ראוותניות וגם בלי פסיקות דורסניות, שחלקן היו בלתי סבירות בעליל. אבל ברק התעקש. עברו שנים עד שהתברר שחלק מהפסיקות המהפכניות שלו, שהתקבלו בהתלהבות, הן אלה שגרמו נזק איום ונורא לאמון הציבור.
במסגרת העימות המתחדש, התעקש שר המשפטים יריב לוין על מינוי ד"ר אביעד בקשי לעליון, והתנגד למינויו של יצחק עמית לנשיא העליון. כבר היינו בעימות דומה. הרי ברק התנגד למינויה של פרופ' רות גביזון, שהלכה לעולמה, למרות שהייתה עילוי משפטי. אז זו הייתה ציפי לבני שדרשה את המינוי שברק הכשיל. וגם אז שותקה הוועדה לבחירת שופטים לחודשים רבים בגלל המחלוקת. מי שלא רצה את גביזון, שהייתה נשיאת האגודה לזכויות האזרח, מקבל עכשיו את בקשי, מעמותת קהלת.
שום דבר מהיהירות והאטימות של מערכת המשפט לא מצדיק את הדורסנות של לוין. יוזמת ההפיכה המשטרית שלו היא לא התרופה למחלה. להפך. היא מחמירה את המחלה. זו הייתה צרה צרורה ששופטים שלטו בוועדה לבחירת שופטים. אבל מאז תיקון גדעון סער מ-2008 – הם שולטים פחות. זה היה תיקון ראוי. יש יותר איזון. היה אפשר להסתפק בו. אבל זה לא מספיק ללוין. היוזמה המקורית שלו הייתה עלולה להוביל לשלטון אבסולוטי של הפוליטיקאים בוועדה.
אחרי שנה של הפגנות ומשברים, היה אפשר לקוות שהצדדים למחלוקת יירדו מהעץ. אנחנו זקוקים לפשרה
אחרי שנה של הפגנות ומשברים, היה אפשר לקוות שהצדדים למחלוקת יירדו מהעץ. אנחנו זקוקים לפשרה. יש אחת כזאת על השולחן, פשרת יזהר שי ודדי שמחי. היא לא מושלמת. יש צורך בתיקונים (שעליהם עמד רז נזרי במאמר שפירסם ביום שישי האחרון). אבל התגובות העוינות, האוטומטיות, שדחו את הפשרה על הסף, בלי שום נכונות לדון בה – הן אות קלון לאוליגרכיה המשפטית. שוב הם עם אותן תגובות, צפויות מראש, על "סכנה לדמוקרטיה" ושאר ירקות.
זה גם הרקע להצבעה על מינויו של עמית לנשיא בית המשפט העליון. נכון, יש הרבה מאוד צביעות במחנה המתנגדים לעמית. הרי החשדות נגד נתניהו הם בערך פי אלף. אבל מבחינתם הוא זכאי. אבל עמית? הוא פסול. הרי לוין, מלכתחילה, החליט למנוע את מינויו. ולמרות זאת, גם בהנחה שהעניינים שבהם "חשוד" עמית הם בין פעוטים לשוליים – ההלכה היהודית, ובמידה מסוימת גם הפסיקה הישראלית, לימדו אותנו משהו על "מראית עין". גם אם הרבב במעשיו של עמית לא היה מחייב פסילה לתפקיד אחר – המינוי לנשיא העליון מחייב הרבה יותר זהירות ושיקול דעת. במקומם קיבלנו מחטף. החשיפה של נטעאל בנדל, כאן ב"ידיעות אחרונות", לא הייתה מופרכת ולא במסגרת רדיפה. היה צורך בבדיקה קצת יותר רצינית. לא עוד חוות דעת של היועצת, שחוות הדעת המזורזת שלה פוגעת באמינות שלה.
ההתעקשות על מינוי עמית היא גול עצמי. משום שברקע נמצאת הדרישה הציבורית להקמת ועדת חקירה ממלכתית. לפי החוק, נשיא בית המשפט העליון אמור למנות את יו"ר הוועדה. כך שלרגע נדמה שלוין טמן מלכודת לעמית. הרי המינוי שלו, שלא בהסכמה, במהלך בעייתי, רק מחזק את מתנגדי הקמת ועדת החקירה. עמית, מיותר לציין, נכנס למלכודת.
בשנת 2007, כאשר כיהן כיו"ר סיעת הליכוד, התייצב גדעון סער נגד הרפורמות, המאוד מתונות, שהציע פרופ' דניאל פרידמן, שהיה אז שר משפטים. "אני מאמין ברפורמות", אמר סער, "אינני מאמין בג'יהאד". עכשיו, כאשר הרפורמות של פרידמן נראות כמו משחק ילדים לעומת הכוונות הדורסניות של לוין, נדמה שכל המעורבים, אם נותרה בהם הגינות ודאגה לשלטון החוק יותר מאשר לעצמם, צריכים לרדת מהעץ ולומר: לא לג'יהאד. כן לרפורמות.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.01.25
