ב-7 באוקטובר 2023, מור אלגרט בן ה-25 היה בהודו. הטיול אחרי השירות כלוחם ביחידה מובחרת במודיעין נקטע כשאחיו התקשר ואמר לו לבוא הביתה. באותן שעות, דודו הקרוב, איציק אלגרט בן ה-69, נלחם על חייו מול מחבלים שפרצו לביתו בניר עוז, נפצע, ונחטף.
בצל החשש הכבד לחייו של איציק, המשפחה קיבלה השבוע שיחה מגל הירש, מתאם השבויים והנעדרים, אחרי שחמאס מסר לישראל את רשימת החטופים המתים. "את איציק כנראה נקבל כחלל, ואין שובר לב מזה", אומר מור, "אנחנו לא מפסיקים לקוות, אבל נערכים לכל התרחישים. ואם איציק מת, זו חותמת ההפקרה".
מאז העסקה ב-2023, אז החטופים ששבו סיפרו שפגשו את איציק, לא התקבל ממנו אות חיים. "הם דיברו, הוא היה בסדר. עם צלקת ביד, אבל בסדר", נזכר מור. בהמשך, בתרגיל פסיכולוגי של חמאס, איציק הופיע בתמונה מגואלת בדם לצד חטופים נוספים: "אנחנו לא נותנים לזה משקל, ארבעה אנשים שהופיעו שם חזרו בחיים".
בשנה וארבעת החודשים האחרונים, מאז הטלפון מאחיו ביום הטבח, מור הצעיר עבר הרבה. "באותו רגע, בלי כרטיס טיסה, אספתי את הדברים ונסעתי לשדה התעופה. הצלחתי להגיע לדובאי ולעלות על הטיסה הראשונה לישראל", הוא מספר. אחרי חמישה ימים בלבד, הוא כבר היה על מדים, במילואים, בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון.
"נכנסתי להילחם, עם כל מה שהיה לי. הייתה מלחמה בחוץ, ומלחמה בבית, על הבית. חווינו היתקלויות, אירועי קצה מסוכנים. אומרים שיו"ש היא זירה משנית, אבל יש שם מלחמה לכל דבר. עברנו הכול, כשהלב, כמו שאומרים, שבוי בעזה".
אחרי חצי שנה, הוא שוחרר. "הייתי צריך להתמודד עם דברים בתוך עצמי, בעצמי", הוא מסביר. "עברתי תקופה קשה, הייתי צריך להסתגל לעולם, לאזרחות. היו רגעים קשים, בלי שינה. היו לי רגשות אשם כשאכלתי. הייתי צריך לפתור דברים לפני שאני נחשף, רציתי לעשות את זה ממקום שלם".
(צילום: ירון ברנר)
ובינתיים, דני אלגרט (65) אבא של מור, הפך לדמות מוכרת במאבק, בעודו מפגין, נואם, נלחם בכנסת, פותח בשביתות רעב ולא חוסך בביקורת על הממשלה. "אני גאה באבא", אומר מור. "הוא חזק, מנהיג, אריה. יש לו את כל הסיבות לדבר על זה שאנחנו מרגישים מופקרים, שלא היה ביטחון ב-7 באוקטובר. המאבק הזה עיקש ואמיתי ולא תמיד זה מחליק לכולם בגרון".
ומאחורי המאבק, הוא מצביע גם על הצדדים הנוספים של אבא דני. הרך, הדואג, השותף. "הוא עבר גיהינום, עם אח חטוף עם בן שלוחם בשטחים ועוד בן שנלחם בעזה. הוא כל הזמן שואל אותי איך אני ומה אני מרגיש. אנחנו מדברים ואנחנו משתפים".
על דודו איציק הוא מספר: "הוא עוד אבא בשבילי. הילדים שלו בדנמרק והוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה הגרעינית שלנו. לא כולם יודעים שהוא שחקן כדורגל פנומן, מבריק. הוא גם שחקן שש-בש מצטיין שלא יודע להפסיד. הוא מצחיק, שונה בנוף, לא הקיבוצניק הטיפוסי. מגניב, מאצ'ו, סתלבטן, יש לו נפש של בן 16. בכל חג, קיץ, חופש גדול, נסענו אליו לחודש, לחודשיים. המשפחה של אבא היא ממקימי ניר עוז, הם החלוצים. דודה שלי היא אשתו של אלכסנדר דנציג, שהושב לקבורה בישראל. בני דודים שלי חיסלו מחבלים, כל כך הרבה חברים ומכרים נחטפו. אנחנו נלחמים בשביל איציק, ובשביל כל אחד מהם.
"אלה אולי הימים הכי מורכבים מתחילת המלחמה. אני רואה את התהליך קורה, חטופות חוזרות, וזה מרחיב את הלב. אבל עד שאראה את זה קורה לגבי איציק, לא אאמין. הרבה פעמים זה התפוצץ, כמעט קרה ואז לא קרה. אנחנו נערכים לגרוע מכל, אבל מקווים לטוב ביותר. מבחינתי איציק חוזר חי. לזה אני מתפלל בכל יום", מסכם מור.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.01.25
