כשהייתי בן 24 מוניתי לדובר מפ"ם בכנסת, שהייתה אז חלק מסיעת המערך. באחד הימים החליטה הסיעה על שינוי מהותי במדיניות שלה. עליי הוטל לנסח את הודעת הסיעה. שברתי את הראש איך להסביר את השינוי החד, ולבסוף כתבתי טקסט, שהייתי מאוד גאה בו. הסברתי שם מדוע התחייב השינוי במדיניות, ולמה הדרך החדשה, שבה החליטה הסיעה ללכת, טובה יותר. הראיתי את הטקסט ליו"ר הסיעה דאז, משה שחל, שועל פוליטי מהיותר מתוחכמים שהכרתי. הוא גיחך והורה לי לזרוק לפח את מה שכתבתי. ואז התחיל להכתיב לי הודעה חדשה: "נאמנים לדרכנו מאז ומעולם, בלי לסטות פסיק מהחלטות מוסדות המפלגה, אנחנו מחליטים כי מהיום ...". ואז הסביר לי: "לעולם אל תודה שאתה עושה מהפכה. שינויים מפחידים בני אדם, ואתה רק תביא עליך עליהום. הדרך הנכונה לעשות מהפכה היא על-ידי הכחשתה. תעשה ותכחיש. אפילו בעינויים אל תודה שאתה עושה שינוי רדיקלי".
תם עידן הפוליטיקאים המתוחכמים נוסח שחל בפוליטיקה שלנו. המפא"יניקיות, כך קראו לתכונה הזו אז, עברה מהעולם, והשאירה אותנו עם פוליטיקאים בוטים ועילגים, נעדרי חוכמת המעשה, ונטולי כישורים להבין איך עושים פוליטיקה. כי מה זו בעצם פוליטיקה טובה? זו היכולת לגבש רוב למדיניות. היכולת להגיע להסכמות. לגשר בין עמדות הפוכות ולהגיע לנוסחה שכולם יכולים לחיות איתה. להבין את מגבלות הכוח, ואת יתרונות הפשרה.
יריב לוין, האיש שמטריל את מדינת ישראל כבר שנתיים במהפכה שלו, חף מכל התכונות האלו. הוא מגושם, אלים, לא הוגן, מטיח את הראש בקיר, ושובר אותו, אבל מה שיותר גרוע – מאיים על שלמות הקיר כולו. כשראיתי אותו לפני שנתיים מכריז על המהפכה המשפטית, חשבתי מיד על חוכמת המעשה של משה שחל, והבנתי שני דברים: לוין הוא פוליטיקאי גרוע, ובגלל זה הוא ייכשל. אין סיכוי שהאדם המגושם הזה, פיל בחנות החרסינה של הפוליטיקה הישראלית, יצליח להעביר אפילו עשירית ממה שהוא רוצה.
לוין לא מכיר את מגבלות הכוח. לא יודע איך לגבש הסכמות. לא מבין תהליכים. הוא מתוחכם כמו ילד בן ארבע, ובוגר כמו תינוק בעריסה
לוין לא מכיר את מגבלות הכוח. לא יודע איך לגבש הסכמות. לא מבין תהליכים. הוא מתוחכם כמו ילד בן ארבע, ובוגר כמו תינוק בעריסה. ההחלטה שלו להחרים את נשיא בית המשפט העליון, מגוחכת כמו מרבית צעדיו.
אבל אי-אפשר לפטור אותו רק בילדותיות ובעיוורון. יש כאן גם רשעות. שר המשפטים רואה את המערכת קורסת, משוועת לכוח אדם, משוועת להחלטות חשובות שצריכות להילקח, ונמנע מלקבל אותן, משום שלא נתנו לו את מה שרצה. הוא נוהג לא רק כתינוק שלקחו לו את הצעצוע, אלא גם כאדם אטום שלא מבין את ההשלכות של מעשיו על אזרחים שיצטרכו לעבור עינוי דין במערכת המשפט.
לוין ייזכר בהיסטוריה לדראון עולם. הוא יהפוך למושג של מגושמות פוליטית. של אטימות. אדם שאפילו בתקופה הפוסט-טראומטית הזו, כשהציבור בארץ קרוע, כואב, מבכה את מתיו ודואג לחטופיו, לא עוצר. ממנו אין כבר ציפיות, אבל איפה יתר חברי מפלגתו? איפה המפלגה הלאומית שהובילו בגין, שמיר ושרון? איפה נתניהו? גם הוא מוכן שתישרף המדינה, ובלבד שלוין יהיה מרוצה? איך רה"מ לא עוצר אותו? האמנם נתניהו שבוי של לוין בגלל משפטו? והרי נתניהו פוליטיקאי מתוחכם, גאון פוליטי, הוא לא מבין שהאיש הזה בחיים לא יצליח להעביר רפורמה? הוא לא רואה שתוצאת המעשים הפוכה, שהיא גורמת לציפוף שורות נגד כל שינוי?
לפי מבחן משה שחל, יריב לוין ייכשל. השאלה היא מה המחיר שכולנו נשלם בדרך. מה יישאר מהמדינה הזו, עד שגם בליכוד יפנימו את הנזק שלוין גורם.
