אני מספיק מבוגר כדי לזכור איך בשנות ה-90 צמד המילים המענג ביותר עבור אוהדי הכדורגל בישראל היה "הצגה כפולה". הכוונה הייתה בעצם לשני משחקי ליגה, האחד אחרי השני, שנערכים באותו האצטדיון. כבר שנים שאין הצגה כפולה בכדורגל הישראלי, בין היתר מפני שאף אחד לא רוצה להתמודד עם הסיוט הלוגיסטי של התמודדות עם ארבעה קהלים שונים באותו אירוע ספורטיבי, אבל גם מפני שהמגרש היחידי שעוד רלוונטי לזה הוא אצטדיון רמת גן, שלידו התחנה המרכזית החדשה בתל אביב מרגישה כמו פלא ארכיטקטוני.
אז זהו, שביום שני הכדורגל הישראלי דווקא סיפק סוג של הצגה כפולה. אומנם לא באותו האצטדיון, ואפילו לא באותה הליגה, אבל מבחינת האפקט המצטבר של שני המשחקים - ואני מדבר פה בעיקר על תחושת צרבת נוראית - רוב אוהדי הספורט במדינה בהחלט יכולים לסמן לעצמם דאבל.
כי בזמן ששחקני מכבי חיפה ומכבי תל אביב עוד התעסקו בתדרוכים טקטיים בחדר ההלבשה באצטדיון סמי עופר, במשחק בבלומפילד שוער כדורגל אחד מהליגה הלאומית נאלץ להתמודד עם אתגר חדש עבורו: לא סתם יציאה לכדורי גובה והדיפת בעיטות מסוכנות, אלא גם יציאה מטווח ירי המצתים שנורו עליו מהיציע שמאחוריו, והדיפה של כמה אוהדים שאשכרה ירדו לדשא כדי להתעמת איתו ברחבה.
האדם הסביר בוודאי יכול לחשוב לעצמו שמפגש לא מתוכנן בין אוהדים מאיימים לשוער היריבה הוא סיבה מספיק טובה כדי לעצור את ההצגה, אבל זה רק בתנאי שהאדם הסביר לא מכיר את הכדורגל כאן. כי בכדורגל כאן לא עוצרים כל עוד מישהו לא מת, או לפחות מבטיח שלא לצאת בקרוב מכלל סכנה.
שחקני שתי הקבוצות שהזדמנו לאזור בטיימינג לא טוב נאלצו לדלג מעל אודים מעשנים או להתחמק בדריבל מרימוני עשן שעשו דרכם בכינון ישיר, ובלבד שההצגה לא תיפסק, חלילה
המשחק בחיפה, כיאה למעמדו הבכיר יותר בהצגה הכפולה, כבר סיפק רגעי דרמה מרשימים במיוחד: עצירת משחק בדיוק כל 10 דקות עגולות (לו רק כל דבר במדינה היה מדויק כמו משליכי זיקוקים של ארגוני אולטראס), כשרחבת ה-16 שליד היציע הצפוני נראתה כמו הסטריפ של לאס וגאס בליל 4 ביולי. שחקני שתי הקבוצות שהזדמנו לאזור בטיימינג לא טוב נאלצו לדלג מעל אודים מעשנים או להתחמק בדריבל מרימוני עשן שעשו דרכם בכינון ישיר, ובלבד שההצגה לא תיפסק, חלילה.
כשמחצית ראשונה של 45 דקות כבר נשקה לשעה עגולה, העסק קרס סופית. כמובן, על רקע מאמן שרודף אחרי שחקן היריבה, אוהדים שמנסים להגיע לדשא ולא בשביל לקבל חתימה, ורביעיית שופטים שמדגמנת ורטיגו, בזמן שהיציעים מתרוקנים מאוהדים מיואשים שפשוט אמרו די.
מה שקרה אחר כך כבר לא הפתיע אף אחד שיודע דבר או שניים על הכדורגל הישראלי.
זה תמיד מתחיל מאיזה שוטר אזורי בכיר שמסביר איך הגענו עד הלום. אתם יודעים, למרות מודיעין מדהים ופעולות מנע שלידן אפילו מבצע הביפרים בלבנון זה כסף קטן
סדר הפעולות מוכר בדיוק כשם שהוא משמים ומעייף. זה תמיד מתחיל מאיזה שוטר אזורי בכיר שמסביר איך הגענו עד הלום. אתם יודעים, למרות מודיעין מדהים ופעולות מנע שלידן אפילו מבצע הביפרים בלבנון זה כסף קטן. זה תמיד ממשיך עם איזה עסקן רלוונטי בחליפה שמסביר לצוות שידור מזועזע שעכשיו באמת - אבל באמת-באמת - נחצה קו אדום בוהק, ומעכשיו שום דבר לא יהיה כמו שהיה. וזה תמיד, אבל תמיד, נגמר עם כמה פוליטיקאים שמזהים פה סוגיה מהסוג שמסדר ראיונות מחר בבוקר ברדיו, ועכשיו מנפקים רצף תובנות שרק מבהיר עד כמה הם לא קשורים לענף.
הימים הקרובים יוקדשו להדרן של ההצגה הכפולה הזאת. אתרי ותוכניות הספורט יתחפשו לערכאות משפטיות וינסו לנחש את חומרת העונש שיושת על כל מי שנמצא אשם. גזר הדין מצידו יפתח ויכוח חדש בין מי שיטענו להחמרה, לבין אלו שהיו רוצים לסגור עוד יציע, להוריד עוד איזו נקודת ליגה, אולי עוד איזה על-תנאי קטן ככה בשביל הנשמה. כי בכדורגל הישראלי אין הצגות כפולות כבר איזה 30 שנה, אבל בהצגה הזאת כבר היינו לא פעם. ואם פספסתם הפעם? לא סיפור, תמיד יש עוד עונה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.01.25
