זאת הייתה פסגת הפחד. אין דרך אחרת לכנות את מה שאירע אתמול ברחובות חאן-יונס, ליד חורבות ביתו של יחיא סינוואר. גם לקשוחים שבפרשני האולפנים היה קשה להישאר אדישים למראה הרחובות המוצפים באלפי עזתים, גברים חמושים כשקני רוביהם מכוונים כלפי מעלה, פניהם מוסתרות, חזותם מאיימת ומרתיעה, צעקותיהם מחרישות אוזניים ולא מותירות ספק ביחס לכוונותיהם, ליצריהם. לשנאתם. ובתווך עוברת אישה צעירה. אישה אחת ויחידה בתוך כל ההמון הזה. ראשה מכוסה. פניה חיוורות וצנומות. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לעבור את המרחק הקצר אל האמבולנס של הצלב האדום, מה שנראה לכל מי שצפה בה כמו הליכה של איילה דקיקה ושברירית בתוך ג'ונגל של חיות טרף.
אישה לבדה בג'ונגל של חאן-יונס. פניה מעוותות מאימה, עיניה מביעות בעתה, אבל היא ממשיכה ללכת, או שאולי נדחפת על ידי גל של ההמון שאינו מניח לה
אישה לבדה בג'ונגל של חאן-יונס. פניה מעוותות מאימה, עיניה מביעות בעתה, אבל היא ממשיכה ללכת, או שאולי נדחפת על ידי גל של ההמון שאינו מניח לה. מי יודע כמה אנשים התחככו בה, כמה ידיים נגעו בה, כמה קללות הוטחו לתוך אוזנה בדרך הקצרה הזאת. מי יודע מה עבר בראשה של צעירה שזה עתה יצאה משבי של שנה וארבעה חודשים, לבדה לגמרי, באחד המקומות הכי נוראים בעולם, ועדיין מתקשה להאמין שהיא בדרך הביתה. מי יודע, אולי היא חשבה ששם בלב עזה, בנוכחות הצלב האדום, שם יהיה סופה. שאת זה היא כבר לא תשרוד, כמו שחששו חטופות אחרות שעברו את מסדרון האימה הזה.
זה היה אחד המראות הקשים שראינו מאז 7 באוקטובר. היה ברור שלא כל מי שהצטרפו למחזה שהכין הג'יהאד האיסלאמי היו שייכים לחבורת המרצחים. היו שם גם תושבים רבים, כאלה שמכונים "בלתי מעורבים", שבמהלך המלחמה קיללו את חמאס בפני מצלמותינו, ועכשיו, עם החזרה לצפון עזה והיציאה מציר נצרים, חגגו עם ארגוני הטרור את מה שהם מפרשים כניצחונם, כשהם שולפים את מצלמותיהם כדי להנציח את עצמם עם אישה צעירה, לכודה בעזה.
אי שם, בקרב אותו המון, צעד חטוף אחר, כמעט בן 81, גדי מוזס, גם הוא מניר עוז, שלמרות החשש המתבקש לגבי אדם בגילו, שרד את השבי. קשה היה לעקוב אחריו בתוך הצפיפות הגדולה, לא ניתן היה לראות אותו עושה את דרכו לידי הצלב האדום. גם לא את חמשת התאילנדים שנחטפו מניר עוז ושבו אתמול. קצב הלב פעם כמו בסרט מתח. ייצא או לא ייצא. יגיע לרכב שמחכה לו או ייעלם שם בתוך ההמון הסוער.
אבל העיניים הצליחו לעקוב אחרי ארבל יהוד, שאין מי שלא מכיר את פניה, ושאיש לא ידע עד היום מה קרה לה. היא, שהייתה מוחזקת לבדה, בלי לדעת ככל הנראה מה עלה בגורלו של אחיה, דולב, שנרצח עוד ב-7 באוקטובר וגופתו נמצאה חודשים אחרי בתוך שטח ישראל.
טוב עשה נתניהו כשהורה לאוטובוסים עם האסירים המשוחררים לשוב חזרה בגלל ההתפרעויות בחאן-יונס בזמן שחרור יהוד ומוזס, ודרש ערבויות להבטחת יציאה בטוחה של החטופים בהמשך. אסור שהמראות האלה ימשיכו. לא רק בגלל הביזיון שנגרם לנו, הישראלים. אלא מתוך כבוד ודאגה לחטופים. לפחות את החוויה הזאת אפשר וצריך לחסוך מאלה שהופקרו לתקופה כל כך ארוכה – שדרכם הביתה לא תהיה כל כך משפילה ומאיימת. יש לנו מספיק אמצעים כדי למנוע מארגוני הטרור בעזה להפוך את המעמד הזה לעוד מחזה מבייש, ניסיון לצרוב תמונת ניצחון מדומה.
וטוב עשה ראש הממשלה שכשהתקבלו ההבנות עם המתווכות, אחרי שלוש שעות של עיכוב, המשיך עם שחרור האסירים לפנות ערב
וטוב עשה ראש הממשלה שכשהתקבלו ההבנות עם המתווכות, אחרי שלוש שעות של עיכוב, המשיך עם שחרור האסירים לפנות ערב. אין מה למשוך את המשברים. כבר למדנו בעבר שניהול לא נכון של משברים כאלה מתנקם קודם כל בחטופים.
זה היה סופו של שבוע שתחילתו במשבר, כשארבל יהוד לא השתחררה בניגוד להבנות והיה חשש שהעסקה על סף קריסה. נתניהו לא פיצץ את העסקה – כפי שרבים חששו שיעשה – עד שקיבלנו לידינו את ארבע התצפיתניות. רק אחרי זה, כשנעמה, דניאלה, קרינה ולירי היו בישראל, הוא עצר את פתיחת המעבר לצפון עזה, הקדים שתי פעימות ובכך שיפר משמעותית את ההסכם – ובנוסף לא ויתר על יהוד ודאג להחזיר אותה הביתה מחוץ לתנאי ההסכם. מה הסיכוי שהיינו רואים אותה אם היינו מוותרים עליה לפני שבוע – לא כדאי לנחש.
אבל התוצאה של שני האירועים המוצלחים האלה לא מבטלת את העובדה שיכולים להיות משברים גם בעתיד. המיני-משבר השבוע הוא רק פרומו לשאלה הגדולה: מה יקרה אחרי שלב א'. באופן כמעט סמלי, נסיעתו של נתניהו לארה"ב תקרה בתחילת השבוע הבא, לקראת היום ה-16 לעסקה, שבו אמורים להתחיל לדון על השלב השני. לדברים שישמע נתניהו מטראמפ תהיה השפעה מכרעת על המשך העסקה.
נתניהו יעמוד אז בפני דילמה, אולי דילמת חייו: האם יסכים להמשיך את העסקה לשלב השני מבלי שחמאס יתפרק מנשקו, ולהסתכן בפירוק ממשלתו.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25
