הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום הודיעו על התפטרותם במועד שמצפונם התיר להם לעשות זאת. מי שלא מבין את זה איננו מבין את צה"ל ואיננו מבין מהי אחריות מפקדים. לכן לא מפתיע שהטענות הקולניות יותר בעניין באות מכאלה שמעולם לא לחמו בשורותיו. הצבא אכן לא היה ערוך למלחמה שנפתחה בחזית הדרום ב-7 באוקטובר, וחוסר המוכנות הזה, שהם האחראים לו, עלה במחיר דמים שאין לו כפרה.
אבל מי שחושב שהבעיה היא במינוי הסדור ובהתקדמות האיטית בדרגות ש"נועלת" את הקצינים בקופסות של שמרנות ושלצה"ל דרוש מפקד שחושב "מחוץ לקופסה", סוס דוהר שצריך לרסן – שוכח משום מה את תוצאות המלחמה. צה"ל התאושש תחת הרצי הלוי והכריע צבאית גם את חמאס בעזה וגם את חיזבאללה בלבנון. תקף באיראן ובתימן, הגן ממטחי הטילים ומנע התלקחות ביו"ש. זו מדרגה מעל ההישג הצבאי בסיום מלחמת יום כיפור. ובלי "סוסים דוהרים".
מתוך איזו קופסה בדיוק, או "קונספציה מנותקת", צומח ההישג הזה? איזו שמרנות פיתחה את טקטיקת הקרב הייחודית לצה"ל, של צוותי משימה רב-זרועיים, משולבי מודיעין זמן אמת ברשת? באיזו קופסה פותחה יכולת הלחימה במנהרות, או חיסול נסראללה עם צמרת חיזבאללה, ושיתוק מאגרי הטילים שלהם? אלו "קופסות" שהתממשו רק בזכות הבשלה נכונה וניסיון של המפקדים יחד עם תהליכי חשיבה יצירתיים, ארוכי טווח, והיערכות סדורה של שנים. אם בכלל, זו הקונספציה האמיתית של צה"ל - ולא סוסים דוהרים הביאו אותה.
ובכלל, הקריסה הנוראה ב-7 באוקטובר - בדיוק כמו ביום כיפור 50 שנה קודם לכן - לא נגרמה משום קונספציה. מטבע הלשון הסתמי הזה של אגרנט, הפך מזמן למטאטא פוליטי. זהב של שוטים. את הקטסטרופות הצבאיות הללו גרמו דוגמטיות בהערכה, ארוגנטיות ושאננות מפקדים, ביטחון מופרז ורשלנות מבצעית - חולשות אנוש, לא קונספציות. סדרי כוחות חסרים, עדיפויות הקצאה לזירות אחרות, ומעל לכל, זלזול באויב ורפיון מתמשך משנים של בט"ש - לא תפיסות עולם.
מצד שני, יש משהו מעוות גם בראיית האחריות האישית, כשהפריזמה היא רק שכר ועונש, דוגמת הנורמה של הדחה במקום שהכניס לצבא רפול. סוס דוהר בשנתו הראשונה כרמטכ"ל. קצינים הודחו מתפקידם כתגובה לתאונות ולרשלנות, בלי לשמוע מה יש להם לומר. הדחה מיידית לפני בדיקה, על המקום, בהחלטת רמטכ"ל. תפיסה של "יראו וייראו", התוצאה הייתה ארגון בחרדת ספיגה. חסר שקט וחסר ביטחון. לקחו זמן וחילופי רמטכ"לים עד שקצת בהשראת המודל של דדו ביום כיפור, התפתחה הנורמה של המתנה לתחקיר, לפעמים השעיה זמנית, עד להחלטה פיקודית.
צילום: מיכאל קרמרהטענה העיקרית לרמטכ"ל, בלחימה שלאחר ההתאוששות, הייתה שבלם לקיחת אחריות של צה"ל על חלוקת הסיוע ההומניטרי ואפשר בכך לחמאס להמשיך לשלוט למרות המכות שספג. זה כבר טיעון בעל משקל. ביום כיפור, הכיתור של הארמיה השלישית המצרית וניתוקה מאספקה, היה מהלך שסיים את המלחמה. היגיון דומה היה ל"תוכנית האלופים" של גיורא איילנד. אלא שבתוך טבעת הכיתור בתעלה היו 30 אלף חיילים מצרים - לא שני מיליון אזרחים עזתים. הרמטכ"ל ושר הביטחון ביקשו למנוע מצב שבו צה"ל גם מסתבך בפוזיציה של ממשל צבאי, תוך כדי הלחימה, וגם נושא באחריות לקטסטרופה ההומניטרית, שהולכת ונוצרת בעטיה. במבט לאחור, ייתכן שיש כאן לקח חשוב. ייתכן שלאחר ההיסט לצפון ותחילת המהלך הקרקעי בלבנון, ניתן היה למצוא מסלול יצירתי שינקז את הסיוע דרכנו. להקדים בכך בכמה חודשים את שחרור החטופים, ואולי למוטט את שלטון חמאס. זו נקודה שחשוב לבחון. וכך, כשנטל האחריות למחדל על כתפיהם לתמיד, הלוי ופינקלמן יעבירו עכשיו את הפיקוד לאחרים וילכו הביתה. הם לא מחכים לוועדה, ולא יתבעו אותה אם תקום, כמו גורודיש. הם לא סוסים דוהרים. הם הולכים הביתה, כמו דדו. קצינים ראויים לצה"ל.
