השקדיות ברמת הגולן הקדימו לפרוח השנה. כמו בכל שנה, בלובן פריחתן הן מתחילות להעיר את עולם הטבע מתרדמת החורף הארוכה שלו. גם הרמה מתעוררת, יעידו על כך המטיילים ששבים לפקוד את אתרי התיירות באזור.
נסענו לטייל ברמה, היא יפהפייה. את המרחבים הפתוחים מנקדות מאות שקדיות פורחות ולצידן גם חלק מפרחי האביב. הרי הבזלת השחורים מנוקדים במרבדים ירוקים דלילים, והחרמון השנה מרגש מתמיד, אפור ועוצמתי עם הפסגה הלבנה שנותרה לו אי שם למעלה, בשיא שכרגע הוא ישראלי.
עומדים משתאים ומלאי התפעלות מהנוף שלמרגלות הרי הגעש המתנשאים מעל בקעת קונטרה, זכינו לפגוש לרגע את אלכס קודיש, מנהל המטעים הוותיק והמסור של קיבוץ עין זיוון. כמו מטעי התפוחים והדובדבנים, אלכס נטוע עמוק באדמת הגולן. בעודנו מתפעלים מפריחת השקדיות, אלכס בחיוך עצוב הצביע על מדרונות ההרים. "אתם לא רואים שאין עשב", אמר, "המצב על הפנים, לא יורד גשם".
הודות לעמל רב הצליחו במדינת ישראל לפתח טכנולוגיות מדהימות של התפלת מים. קמפיינים מלחיצים שחייבו אותנו לסגור את הברז בזמן ששוטפים כלים או מצחצחים שיניים חלפו מהעולם. ישראל כבר לא מתייבשת, ודורות של ילדים נולדים למציאות של מים שזורמים בשפע בברזים, בין שיורד גשם ובין שלא. הטכנולוגיה קריטית לקיומנו, אבל היא גם מרחיקה אותנו מעולם הטבע ועלולה להרחיק אותנו גם מעצמנו.
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, חל בתקופה שבה לפי חז"ל ירדו כבר רוב הגשמים. על הגשמים האלו מתחילים להתפלל כבר בשמחת תורה "משיב הרוח ומוריד הגשם", כי גשם יורד מהשמיים ובארץ ישראל זה משהו שצריך להתפלל עליו. הוא לא ברור מאליו ותלוי במעשים שלנו. הוא קשור לרוח. האדם הוא חלק מעולם הטבע ולמעשיו יש השפעה על המארג העדין של העולם. אלא שבמקרה של עם ישראל נדרשת לא רק שמירה על איכות הסביבה אלא גם שמירה על הזהות. כשלא יורד גשם, זה אומר שאנחנו לא בכיוון.
כבר שנים רבות שהגשם מטריד אותנו בעיקר בתחזית. את רובנו זה פוגש ברמת המטרייה והמגפיים, מקסימום טיול שנתי ‑ כן או לא. הגשם מטריד כשהוא יורד, לא להיפך. למזלנו, יש לנו במדינה חקלאים מסורים כמו אלכס שיודעים שבלי גשם אין באמת חיים, שמארג הטבע העדין לא יכול להתקיים רק ממים מותפלים, שיש עשב שצריך לצמוח על מדרונות ההרים, שיש מנות קור שמביא איתו השלג שבלעדיהן לא יגדלו תפוחים ואגסים.
חודש שבט הוא זמן טוב להודות ולחזק את החקלאים. ללמוד מהם להרים עיניים לשמיים, לחכות לגשם, להתפלל עליו, להרגיש שהוא חסר. לכאוב את הפריחה המוקדמת של השקדיות, להבין שיש משהו שמחייב תיקון עמוק, להשיב את הרוח כדי שיירד הגשם. אפשר להתחיל בזה שנחזור לשתול בט"ו בשבט במקום לעסוק רק באיכות הסביבה. כי מי ששותל נוגע באדמה ולא רק מדבר עליה. מי ששותל מצמיח שורשים, מי ששותל מתפלל לגשם.
