הראייון שהעניק העיתונאי הוותיק רזי ברקאי לערוץ i24 גרר תגובות רבות. למרבה הצער, חילופי העלבונות שהציתו את התרגשות הקהל צמא הדם שגודש את הרשתות החברתיות משכו את מרב תשומת הלב. חבל. בווידוי של ברקאי יש חשיבות רבה להבנת השמאל הישראלי במצבו העכשווי.
ברקאי אמר בקול רם את שאיש מהשמאל לא מעז אפילו ללחוש: הדמוקרטיה כשיטה אִכְזְבָה ונמאס לשחק במסגרתה. החלטתו לא להעמיד פנים ולדבר בגילוי לב חשובה. בעוד שאר מובילי דעת הקהל מהשמאל ממשיכים לשווק עצמם כ"אנחנו הרוב, אנו העם!" ומצעידים את פעוטותיהם ברחובות כשהם מדקלמים בניגון אחיד "ד-מו-קר-טיה!" ברקאי פשוט מודה ש"המדינה בורחת לי ואין לי חשק לרדוף אחריה", בעיקר משום ש"אין לי שום יכולת ורצון להשפיע על מה שקורה בקלפיות".
חוסר הרצון נובע לא רק מכך ש"אני מיעוט הולך ונעלם. לא יקרה מצב שההמון יהיה שמאל. השמאל יישאר תמיד בגומחתו", אלא בעיקר משום ש"אני לא סומך על ההמון". כך, בחדות הוא יוצא נגד עיקר העיקרים של הדמוקרטיה הליברלית - רעיון השוויון הנשגב, שבו "לכל אחד יש קול אחד" והשלטון ניתן למי שמשיג רוב מבין כל אלה שכידוע נבראו שווים.
דברים אלה מייצגים נאמנה רבים בשמאל, שמיואשים מהכורח לגייס המונים בדמוקרטיה ולכן פונים לדרכים חלופיות כדי לקדם את מה שהם תופסים כליברליזם: החל מאלה שמבקשים להעביר יותר ויותר סמכויות לבית המשפט (בו יש להם עדיין רוב) באופן שהופך אותו למעין מועצת חכמים שמאשררת את בחירת העם, עבור באנשי צבא והון שמאיימים שאם לא תתקבל דעתם "לא יהיה צבא" ו"לא תהיה כלכלה", וכלה באלה שמבקשים סיוע ממנופי לחץ חיצוניים (כגופים בינ"ל וכממשלים זרים) כדי לכפות מדיניות אחרת מזו שהעם בחר.
דווקא משום שרעיונות השמאל הציוני הוכחו כנדרשים היום יותר מאי פעם, אין לאיש זכות להתייאש לא מהדמוקרטיה ולא מהליברליזם. במקום זאת יש ללכת בדרך בה צעדו אימהות ואבות השמאל: עם העם
התנגשות הליברליזם והדמוקרטיה אינה באמת מפתיעה. כבר בשעה שנולדה הדמוקרטיה הליברלית הצביעו רבים על הפרדוקס שטמון בה. אלכסיס דה-טוקוויל למשל ב”הדמוקרטיה באמריקה” כתב על תודעת הכזב שמייצרים הליברלים “היודעים מה טוב ביותר לעם” אשר מציגים עצמם כמגיני הדמוקרטיה למרות שהם יודעים שהליברליזם שלהם אינו מהווה תיקון או איזון לדמוקרטיה (כטענתם) אלא מבקש להחליף אותה. זאת משום שבעיניהם ההתבססות על “חוכמת ההמונים” (שפעמים רבות היא יותר איוולת הרבים) תוביל “בדרך נסתרת אך בטוחה לשעבוד”. נשמע מוכר?
הייאוש הנוכחי בשמאל הישראלי אינו רק מהעם (כפי שהיה לאחר מהפך 1977 כשיצחק בן אהרון אמר ש”עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם...אינני מוכן לכבד אותה”) אלא כאמור מהדמוקרטיה עצמה. זה הוביל לשתי תופעות סותרות לכאורה: היווצרות קבוצה שהתייאשה מהשיטה לגמרי והקמת קבוצה שהחליטה להידמות לצד השני כשהיא מעמידה בראשה דמויות פופוליסטיות וחסרות עכבות (ע”ע יאיר גולן) כדי לגייס את העם. שתי התופעות מסוכנות לשמאל באותה מידה משום ששתיהן מתנשאות על ההמונים ובונות למעשה עריצות בדרכי מניפולציה. ככה לא מבצרים דמוקרטיה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי דווקא משום שרעיונות השמאל הציוני הוכחו כנדרשים היום יותר מאי פעם, אין לאיש זכות להתייאש לא מהדמוקרטיה ולא מהליברליזם. במקום זאת יש ללכת בדרך בה צעדו אימהות ואבות השמאל: עם העם. אמת, זו דרך ארוכה ומתסכלת, אבל רק היא תביא את השמאל, אותנו, להצליח במשימה הקדושה: להקים "ממשל של העם, בידי העם, למען העם".
