אנשים מתארים את החוויה החוץ-גופית שחשו כשצפו במסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו, כ"היינו כחולמים". אחרים מנסחים זאת קצת אחרת. יותר כ"היינו נדהמים", ואולי אפילו "היינו המומים". או אם להשתמש במטפורה על איך אני הרגשתי, אז בערך כמו כששמעתי את ההצעה של טראמפ לשתות אקונומיקה כדי להחלים מקורונה. אפילו את עווית פניו של נתניהו מקשיב לחזון טראמפ קשה היה לפענח. צרבת? מנסה לבלוע? להקיא? אולי שניהם ביחד.
מה שיקרה הוא שתיווצר חזית ערבית מאוחדת נגד ישראל וארה"ב, עזה וחמאס יקבלו תמיכה ועידוד מכיוונים שלא העלו על דעתם וזה לא יקדם במילימטר את השלב השני בעסקת החטופים.
מה שיקרה הוא שתיווצר חזית ערבית מאוחדת נגד ישראל וארה"ב, עזה וחמאס יקבלו תמיכה ועידוד מכיוונים שלא העלו על דעתם וזה לא יקדם במילימטר את השלב השני בעסקת החטופים.
בואו, יש בין נתניהו לטראמפ קווי דמיון, שלא לטובת אף אחד מהם. אבל לזכותו של נתניהו אפשר לומר שהוא הרבה יותר אינטליגנטי, הרבה יותר עמוק ומבין את העולם ממנו. טראמפ, באותה מסיבת עיתונאים נראה כמו אחד מהמתמחים בסדרת הריאליטי המפורסמת שלו. הרעיון, שנראה כאילו הולך ונבנה אצלו תוך כדי דיבור, של לבנות ריביירה ובתי מלון מפוארים על שפת הים של עזה, איכשהו לא לכד את ליבו של נתניהו. בטח לא במהירות שבו התנחל בליבותיהם של אנשי הימין, שמיהרו להכריז על הישארותם/חזרתם לממשלה.
נתניהו, כפסימיסט מושבע, כנראה ראה באותם רגעים לנגד עיניו את כל הצרות שההצהרה ההזויה של הליצן שיושב לצידו עשויה להביא, החל מהתלכדות מוחלטת של מדינות ערב נגדנו, ועד לחפירת מנהרות מתחת לשולחנות הקזינו העתידי, על ידי כמה מאות אלפים שלא קנו את הצעתו של טראמפ ולמרבה הפלא לא הסכימו להגר ללב סומליה או לניגריה.
מה שמדהים זה איך אנשים התייחסו לחזון האיש טראמפ בכזו רצינות והתלהבות. הרי זה לא שאישיותו של הנשיא האמריקאי נפלה עלינו בהפתעה. האם כבר שכחנו את השליפות, האגו, הנרקיסיזם, הרהבתנות? את הרעיונות שהוטלו לחלל ולא יצא מהם כלום? הרי כל זה לא נעלם לשום מקום, אולי אפילו החמיר. דווקא אנשי ימין למדו מה קורה בסוף להבטחות האלה של נשיא ארה"ב, למשל על דיל המאה, הריבונות על יהודה ושומרון ושאר ירקות. איך זה שאחרי הצהרה כל כך כבדה, רצינית, של הזזה ויישוב מחדש של שני מיליון איש, שדורשת עבודת מטה רצינית, בדיקות מעמיקות והכנה מדוקדקת שלא נעשו – ואת זה אנחנו יודעים בוודאות – אנשים פה יוצאים בריקודים? הרי הם יודעים שמימוש החלטה ממשלתית הכי קטנה, למשל לבנות יישוב קטן של 300 משפחות, לוקח חמש שנים.
אז פה, מהלך גרנדיוזי כזה מול ירדן ומצרים, ואולי עוד שתיים, שלוש, ארבע, חמש, עשר מדינות – כמו שזרק טראמפ, אף אחד לא שאל את דעתו של אף אחד, אף אחד לא ערך בדיקות רציניות. אז מה כל זה אם לא בדיחה?
וכאילו חש שלא מתייחסים ברצינות לדבריו, עלה אתמול טראמפ מדרגה והודיע שישראל תמסור את עזה לארה"ב בתום הלחימה. ככה, פשוט. יד 2.
מה אומרים על זה? תפאדל.
שתל את הרעיון במוחו של טראמפ? לא ממש
נתניהו הנחה את דובריו לתדרך על כך שהוא, נתניהו, "שתל את הרעיון במוחו של טראמפ". האמת קצת שונה. על פי אנשי טראמפ הפעם הראשונה שנתניהו נחשף לרעיון הבעלות האמריקאית על עזה הייתה בשיחה ביניהם. העובדה הזאת נחשפה אמש ב"ניו יורק טיימס". נו, עוד לא יצאנו לדרך וכבר יש ויכוח על הקרדיט.
במקומו של נתניהו לא הייתי ממהרת לנכס את הרעיון הזה. קודם כל בגלל ההיתכנות שלו, שפשוט לא קיימת. בשביל א-סיסי והמלך עבדאללה קליטת פליטים פלסטינים היא התאבדות של ממש. הרחוב הערבי רואה ברעיון "טיהור אתני" ובגידה בפלסטינים, ואיזה מנהיג ערבי ירצה להיראות בוגד בחלק מהעם הערבי? זה משאיר רק שתי אפשרויות: מדינות מערביות מתקדמות או מדינות שכוחות אל באפריקה.
מעניין איזו מדינה מערבית תסכים לקלוט אפילו 100 אלף עזתים, בפרט לנוכח מה שקורה היום במדיניות הקליטה של הפליטים הסורים המסכנים. מדינות שכוחות אל באפריקה? נו, באמת. איזה פלסטיני יסכים לקחת את משפחתו למדינה מוכת רעב ועוני לא פחות מעזה?
מה שיקרה הוא שתיווצר חזית ערבית מאוחדת נגד ישראל וארה"ב, עזה וחמאס יקבלו תמיכה ועידוד מכיוונים שלא העלו על דעתם וזה לא יקדם במילימטר את השלב השני בעסקת החטופים.
כי בואו נקרא לזה בשם: מה שמציע טראמפ זה לגרש את העזתים מביתם ומאדמתם וזה נקרא פשע מלחמה. אם היה אחוז אחד של היתכנות – מילא, אולי היה שווה לנתניהו להביע תמיכה במעשה לא מוסרי. אבל פה כל מה שנקבל זה חרפה. אנחנו, ילדיהם ונכדיהם של מאות אלפי אנשים, שלפני 83 שנה החליט שליט מטורף להעביר אותם ממדינה למדינה ברכבות ובמשאיות – עושים את זה עכשיו לעם אחר.
אבל כדאי לא להתרגש יתר על המידה. לא משנה מהן תגובותיו של ראש הממשלה להצעת הנשיא האמריקאי, נתניהו הוא הראשון שיודע שכל זה לא יתממש. כמוהו גם גנץ, שלא התבייש להגיד ש"ההצעה מעניינת", לפיד, שהודיע שהוא יבוא לאמריקה בשבוע הבא עם רעיונות משלימים, וליברמן שעט כצפוי על הרעיון. כולם מבינים שהרעיון הזה יימוג. טראמפ יעבור למשהו אחר, הרי יש לו 50 פרויקטים באוויר בו-זמנית. כמו איש נדל"ן, הוא רואה הזדמנות שמדליקה אותו ומנסה, אבל כשיראה שזה לא אפשרי ימשיך לדבר הבא. לדיל הבא.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי אבל יש פה הישג מיידי: הממשלה תצלח את חודש מארס הארור, עם התקציב וחוק הגיוס. סמוטריץ', שנשבע שיפרוש אם נמשיך בעסקת החטופים יוכל לומר לבוחריו: נכון, נשבעתי, אבל תכף טראמפ בונה לדניאלה וייס לאס-וגאס בעזה. אז מה, נפיל את הממשלה בגלל שחרור כמה מחבלים רוצחים? ודרעי, שנשבע לא להעביר תקציב בלי חוק פטור, יגיד נכון, אבל תכף יש פה נכבה 2, הערבים בדרך לבלגיה, נוותר על הזדמנות המאה בגלל כמה צווי גיוס?
אם הייתי יונתן אוריך הייתי מתחילה לדאוג. נראה שלנתניהו יש קמפיינר חדש לבחירות הבאות. שוב אמריקאי, שוב חסר מעצורים. קוראים לו דונלד טראמפ.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
