שבועיים חלפו. שבועיים אחרי 482 ימים בשבי חמאס. גדי מוזס, 80, שוב אזרח חופשי, שוב בטבע, בשדה, מתחת לשמיים פתוחים בשעת בוקר מוקדמת. "יצאנו לטיול בשדות, נעצרנו ליד שדרה של עצים ודיברנו", נזכר עודד מוזס, 49, בנו. "אבא הושיט יד לעלים שבעץ, נגע בהם והתחיל לדמוע. הוא נגע באדמה, בטיפות הגשם שירדו, הסתכל על מי הגשם מחלחלים לתוך האדמה, איך היא סופגת את המים. אלה הדברים שמרגשים אותו, שגורמים לו להזיל דמעה. אלה הדברים שהם כל כך הוא".
גדי מוזס חזר אל הקרקע. עדיין לא הקרקע המוכרת – החזרה לניר עוז טרם התרחשה – אבל כל מגע עם הטבע ממלא אותו. מדי יום, בשעת בוקר מוקדמת, הוא יוצא החוצה להליכה ממושכת וחותך את השבילים ביישוב שבו הוא מתגורר זמנית עם בני משפחתו. אחד מבני המשפחה תמיד מצטרף אליו.
הליכתו מהירה להפתיע. כלומר, לא עבור מי שמכירים אותו; חקלאי מסוגו, הם יודעים, תמיד יקבל את פני אשמורת הבוקר בהליכה מהירה, בין אם לצורך עבודה בשדה או לצורך פעילות ספורטיבית, שהיא כרגע חלק מתהליך השיקום. בני המשפחה הקרובה עוטפים אותו, עדיין מגוננים עליו, מבודדים אותו מהסביבה ולא מסגירים את מלוא רשימת ההמתנה של חברים ובני משפחה רחוקים יותר שמעוניינים לפגוש בו.
"אנחנו מווסתים, לאט-לאט ובקצב שלו הוא יפגוש את כולם. לא רוצים ליצור עליו עומס", אומר יאיר בנו. "אנחנו עדיין קולטים אותו, עושים הכל כדי להיות איתו, ויש המון דברים שצריך לסדר ולטפל בהם. רוב הזמן אנחנו עסוקים בלנהל - מי מגיע אליו ומתי, שלא יהיה עליו עליהום של מבקרים. המון אנשים מתקשרים ורוצים לבוא, אבל אנחנו מתאמים את זה בינינו ומנסים איכשהו לשמור שכל מי שמגיע יקבל את מלוא תשומת הלב שלו, ושאבא יוכל לדבר איתו כמו שצריך. בו-זמנית אנחנו צריכים לאפשר לו את הפרטיות שלו".
גדי מוזס – אגרונום וחקלאי – באמת לא דומה לאף משוחרר אחר; אחרי שיצא משבי חמאס יחד עם ארבל יהוד מקיבוצו, הוא לא בדיוק נולד מחדש, אלא פשוט בחר להמשיך מהנקודה שבה חייו נעצרו, מסרב לתת לעצמו זמן ממושך מדי להסתכל לאחור או לשקוע. הוא הצהיר תקשורתית כי יחזור לניר עוז וישקם את הקיבוץ – הצהרה שכאשר היא מגיעה מגבר בן 80 ששרד כמעט שנה וחצי בשבי, לא יכולה שלא להדהד ולהכות גלים.
רגעיו הראשונים של גדי מוזס בישראל
( צילום: דובר צה"ל )
בינתיים נראה שהוא מצליח להתייצב ולנוע לקראת המטרה. בני המשפחה עושים כל שביכולתם לסייע – ובעיקר לא לאפשר לו לשקוע – אבל מבינים שעוד ייתכנו לו ולהם עליות ומורדות כאשר "דברים ייפתחו", כפי שהם מגדירים. ברור להם שלמרות החוסן שהוא מקפיד לשדר, גדי עדיין מתאבל – ויתאבל עוד תקופה ממושכת – על בת זוגו, אפרת כ"ץ, שנהרגה בניר עוז ב-7 באוקטובר מיֶּרי מסוק בשוגג. על מותה למד במקרה, כשהאזין לרדיו בשבי בפעמים הבודדות ששוביו אפשרו לו זאת.
"רק עכשיו הוא מתחיל לעכל את האובדן ולהבין את גודל האסון", אומר עודד. "הוא מקבל תשובות לכל דבר. הוא גם מספר על מה שעבר עליו שם, ולא היה לו קל. מה שהחזיק אותו זו המחשבה על אבא שלו, שבגיל 16 עלה לארץ מגרמניה, רגע לפני שהנאצים עלו לשלטון. הוא התאושש, הקים משפחה והצליח לצמוח מחדש. זה נורא חיזק אותו, המחשבות על אבא שלו, ונתן לו תקווה שהוא ישרוד את זה".
הוא לא ידע אם שרדתי
מאז שובו, גדי מוזס עסוק ברוב שעות היום. בבית הקטן ביישוב הדרומי, שבני המשפחה מעדיפים שלא לחשוף כרגע מחשש שיציקו לו, הוא מקבל את פניהם של חברים ובני משפחה. ולמרות השיחות הרבות שקיים בשבועיים מאז חזרתו, הוא עדיין נחשף בכל יום למידע חדש על אודות מתקפת 7 באוקטובר.
הוא עצמו נחטף מביתו כשניסה לגונן על בת זוגו אפרת, בתה דורון כ"ץ-אשר ושתי בנותיה, אביב ורז, שנחטפו זמן קצר לאחר שנחטף מוזס. לאורך חודשי השבי לא ידע מה עלה בגורל הבנות, שבהמשך חזרו מהשבי. הוא גם לא ידע מה עלה בגורלה של מרגלית מוזס, אשתו לשעבר, שנחטפה ושוחררה, או מה אירע לבתו מורן, תושבת ניר עוז ששרדה את המתקפה, אבל לאורך כל תקופתו בשבי גדי לא התבשר שנותרה בחיים.
"העובדה שהוא בחיים ואני בחיים לא מובנת מאליה", מורן אומרת. "כמו שאמרתי לאורך כל הדרך, שאני מצפה לגרוע ביותר ומקסימום יפתיעו אותי כי התנאים והזמן והגיל, אז אותו דבר גם הוא עשה בשבי. מבחינתו, באיזשהו שלב הוא כבר חשב שאני לא בחיים. גם הוא העדיף לחשוב על הגרוע מכל, ואם כבר, להיות מופתע לטובה. הוא לא ידע מה מצבי, אם שרדתי או לא. למרות כל הניסיונות שלנו לתקשר החוצה ששרדנו ואנחנו בסדר ובחיים והכל טוב איתי ועם הבנות – זה לא הגיע אליו. אז את זה הוא לא שמע. לכן מבחינתו, וגם מבחינתי, הרגע הכי עוצמתי היה כשנפגשנו והבנו ששנינו בחיים".
המפגש עם בני המשפחה באיכילוב אחרי השחרור
(צילום: עוז שכטר / לע"מ)
במהלך חודשי השבי, מוזס תהה גם מה עלה בגורל חבריו לקהילת ניר עוז. הוא ידע רק שאסון כבד נפל על הקיבוץ, אבל לא הכיר את סדרי הגודל. בימים אלה הוא משלים את הפאזל ושומע סיפורים ועדויות ככל שהוא מבקש לשמוע.
"הוא שואל שאלות על האנשים מניר עוז", אומר יאיר. "הרבה מהדברים שקרו הוא ידע, אבל לא את הכל. הוא גם לא ידע מי שרד ומי לא. חלק מהשמות אנחנו עוד מביאים לידיעתו. מדי פעם עולה פתאום עוד איזה שם או עוד מידע, על מישהו שהוא לא ידע שהיה בקיבוץ ב-7 באוקטובר. יש אנשים שנרצחו או שנחטפו שהוא לא ידע עליהם, וזה מעסיק אותו".
גם מורן בתו אומרת ש"בשבי הוא כל פעם שמע פיסות מידע והרכיב איזושהי תמונה, אבל אני לא חושבת שהתמונה בשלמותה נחשפה לו. הוא ידע שאנחנו במלחמה, הצליח להבין שמשהו רע מאוד קרה ושנפל עלינו אסון, אבל את הממדים שלו אני לא חושבת שהוא תפס עד הסוף".
מה החזיק אותו שם, לדעתך?
"העוצמות שלו, האישיות שלו וגם האופטימיות שלו. הוא ניצל את כל היכולות שלו בשביל לשמור על עצמו, גם מבחינה פיזית".
ואיך זה מרגיש להיות לצידו בימים כאלה?
"זה פשוט לחבק ולהיות שם בשבילו, ולעטוף אותו בחום ובאהבה שהיו חסרים לו כל כך הרבה זמן. להיות הגב שלו לכל דבר שהוא רק רוצה וצריך, לתת את תחושת הביטחון, להחזיר אותה. להיות בקרבת חברים, בקרבת אהובים, משפחה. קודם כל להעניק את הדברים האלה. וכמובן להיות איתו בחוץ, לנשום אוויר, להרגיש את השמש על הפנים. אלה דברים בסיסיים שלנו נראים כל כך ברורים מאליהם, ולו זה מאוד חדש".
ההתנהלות הנוכחית סביבו, כאמור, עדיין זהירה, מבוקרת ומדודה מאוד. "אנחנו מודעים לזה שבהמשך הוא יתחיל להסיר את העטיפה, לספר יותר, לשתף", יאיר אומר. "עכשיו אנחנו לפחות יכולים לנשום, יכולים לגעת, לחבק. אבל המאבק לא נגמר. אמנם רווח לנו כל כך כשאבא חזר הביתה, אבל אנחנו עוד לא במקום שלם, עד שכולם יחזרו. אנחנו לא מפסיקים את המאבק בשום צורה".
חזרתם לישראל לפני כשבוע של החטופים אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, כשהם כחושים וסובלים מתת-תזונה, טלטלה את גדי מחדש. "הוא הזדעזע", אומר יאיר. "וכשאנחנו ראינו את התמונות האלה הבנו איזה מזל היה לו. הוא ירד הרבה במשקל, הלך הרבה וניסה לשמור על הגוף. הוא צעד הרבה במקום הקטן שהיה לו, וגם הקפיד לחשב כמה צעד, כדי שיהיה לו מעקב.
"גם מבחינה נפשית הוא שמר על עצמו ותרגל הרבה מאוד דברים. היו כל מיני ניסיונות להתעלל בו נפשית, אבל הוא ידע את זה והבין איך להתגבר ולדעת שהם לא דוברי אמת, ופשוט לשים בצד את כל הדברים שהם אמרו לו. הוא השתדל לא להאמין להם, כדי לא להיכנס לעצב ולקושי. והם באמת סיפרו לו המון שקרים, אבל הוא מבחינתו היה עסוק בלשרוד כל יום, עוד יום, זה מה שהעסיק אותו".
הנזק העצום שנגרם לקיבוצו ניר עוז התברר למוזס רק בימים האחרונים. "הוא עוד לא ביקר בניר עוז, וזה יקרה בקרוב", יאיר מבטיח. "אנחנו נתכנן את זה כמו שצריך, נכין אותו וניסע לשם. הבית שלו לא ניזוק. הוא מאוד רוצה לבקר שם, מבחינתו הגיע כבר הזמן לחזור הביתה, וזה מדהים אותנו. בכלל, מדהימות אותנו היכולות שלו, גם הפיזיות, עוד יותר ממה שחשבנו. הוא פשוט מאושר ללכת בקצב מהיר באוויר הפתוח בחוץ. זה פשוט מרומם את הנפש".
מסקנות התחקיר בטרנזיסטור של חמאס
בחודש אפריל האחרון הודיע צה"ל לבני משפחתה של אפרת כ"ץ ז"ל, שנחטפה מביתה בניר עוז ב-7 באוקטובר, כי נהרגה באותו יום, ככל הנראה מאש מסוק קרב שכוונה לעבר רכב המחבלים שבו הייתה. "לא הוטל דופי בצוות המסוק, שפעל תחת הכאוס ששרר באזור", נכתב בתחקיר האירוע.
גדי מוזס, שלא ידע מה עלה בגורלה של בת זוגו, שמע זאת ברדיו בשבי, במקרה, באחד המקרים הבודדים שבהם שוביו סיפקו לו מקלט רדיו על סוללות. "באחת הפעמים שנתנו לו לשמוע רדיו, בדיוק השמיעו בחדשות את תוצאות מסקנות החקירה של חיל האוויר שבה נהרגה אפרת. ככה הוא שמע את זה, במקרה", מגלה יאיר. "הוא גם שמע ברדיו מפעם לפעם מי האנשים שנחטפו, וגם על העסקה הראשונה".
בתו, מורן מוזס, הייתה בניר עוז באותה שבת ושרדה בבית יחד עם ילדיה. היא ואחיה יאיר, שסירב להתגלח לכל אורך ימיו של אביו בשבי, עמדו בחזית המאבק להחזרתו. בימים אלה הם נושמים סוף-סוף לרווחה, אבל הסיפור מבחינתם רחוק מלהסתיים. "יש תחושת הקלה גדולה מאוד", מורן אומרת, "אבל מצד שני גם חרדה אדירה. זה נכון שאבא בבית וחזר יחסית בטוב, אבל את השכבות שצבר שם עוד נגלה כשהן יתקלפו ממנו. הוא הרי יתחיל לעכל את האובדנים הגדולים, וזה יהיה מורכב. עכשיו אנחנו עדיין בשמחת השחרור, אבל ברור לנו שיהיו עוד ימים קשים. החרדה היותר גדולה היא כמובן למי שעוד שם. כמה שאנחנו מתריעים על זה כל כך הרבה זמן, שהמצב שם קריטי – ממש עכשיו אנחנו ברגעים אחרונים של חסד – וזה נורא מתסכל, נורא מכעיס, מלחיץ ומפחיד".
בעקבות מצבם של שלושת החטופים ששבו ארצה לפני שבוע, נדמה היה שעשויה לחול תזוזה כלשהי ברמת הדחיפות שחש הדרג המדיני. זה לא קרה. "אנשים ראו בעיניים את כל מה שדיברנו עליו לאורך חודשים", מורן אומרת, "מצד אחד אתה רואה את האזרחים והציבור כאובים ודואגים כמונו, ומצד שני יש איזשהו ניתוק של הנהגה, שמבחינתה יש דברים יותר חשובים מלהציל חיים ולסגור מעגל למשפחות החללים. זה התסכול הגדול שלנו, שעדיין יש איזושהי חומה בצורה שאנחנו לא מצליחים לחדור, בקודשי הקודשים, בערכים הכי בסיסיים, בדברים הכי אלמנטריים. זה מה שמטריף את הדעת. אבא שלנו הרי חווה בעצמו את השבי, והוא יודע מה זה אומר כשנלקחות הזכויות הבסיסיות ביותר והחירות שלך".
ואחת ממובילות המאבק להחזרת החטופים מניר עוז אומרת ש"כשגדי הופיע על המסך, עומד על הרגליים, ועוד אמר שיחזור לשקם את ניר עוז, זה הפך את כל המאבק שלנו למשהו מוחשי, כלומר שהחזרת החטופים חיים זה דבר אפשרי. כי בתוך המאבק הזה יש הרבה מאוד עליות ומורדות, בעיקר סביב השאלה האם אנחנו נאבקים למען השבת חיים או מתים. וכשגדי הופיע, זה השיב הרבה רוח במפרשים".
אבל בימים אלה הספינה מיטלטלת בעוצמה גדולה, וחוף המבטחים עדיין רחוק מדי. עבור משפחתו של גדי מוזס, המאבק למען השבת כל שאר החטופים הוא משימה ראשונה במעלה גם עכשיו. "אנחנו מתחילים להיות הרבה יותר בסדר, אבל במקביל יש לנו כעס ודאגה", עודד אומר. "אני מאוד חושש לגורלם של שאר החטופים, אני חושש ששלב ב' בעסקה לא ייצא לפועל. מתפרסמות עוד ועוד עדויות על מה שנעשה שם, ואני לא מצליח להבין איך ממשלת ישראל מאפשרת את זה. את חמאס לא השמדנו, זה כבר ברור. אם נמשיך את המלחמה, פשוט לא יהיה לנו את מי להציל. לצד זה שהסיפור האישי שלנו נסגר, המראות הקשים של החטופים שחזרו מטלטלות אותנו, וגם אבא מזועזע מזה".
לגדי מוזס עשרה נכדים, חלקם קטנים, בגני ילדים ובבתי ספר. כולם קיבלו אישור מיוחד להחסיר ימים ולבלות עם סבא כמה שיותר.
גם נכדיה של אפרת רואים בגדי סבא, והגיעו לפגוש בו בבית החולים כשאושפז שם מיד לאחר שחרורו. "יש להם עכשיו אישור מיוחד, 'אישור סבא' אני קוראת לזה, להיעדרויות. הם החזיקו את זה כל כך הרבה זמן, הם באמת היו גיבורים", מורן אומרת. "המפגש עם הנכדים של אפרת, שהיו איתו ביום החטיפה, היה מרגש מאוד, סגירת מעגל. הוא רצה את זה, וכל מה שעושה לו טוב וכל מה שהוא מבקש - הוא מקבל. לנו אין צד בזה. אנחנו רק דואגים למינונים הנכונים. הנכדים באים אליו כל הזמן ובקשר כל הזמן. יש גם הרבה שיחות וידיאו, אפשר בכל רגע לראות אותו, לדבר, לשלוח הודעות, תמונות. אנחנו מרגישים איך המתח שהיה צבור בהם משתחרר. כל סימני השאלה התפוגגו.
"הוא סבא מאוד משמעותי בחיים שלהם, וזה בא לידי ביטוי בטיולים לשדות ובשיח אישי. הוא תמיד מתעניין מה הם לומדים בבתי הספר, כל הזמן משחק איתם, דואג להיות איתם בחוץ, לדבר על הכל. הוא איש שיחה, ומאוד חשובים לו השיח וההתעניינות. מה שנשאר עכשיו זה פשוט להשלים את כל הפערים שנוצרו".
