הוויכוח על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את מחדלי 7 באוקטובר הוא ליבו של השבר הפוליטי אצלנו. שכן אם אי-אפשר להסכים על הצורך הבסיסי ביותר – לבחון, לפי כללים שהוגדרו בחוק, איך הגענו לאסון הנורא בתולדותינו – קשה לראות תקומה למערכת הפוליטית במתכונתה הנוכחית.
בכלל, גם קשה להבין כיצד יש המצפים לתוצאה שונה אם תהיה זו ועדת חקירה לא ממלכתית. האם ייתכן שחקירה, מכל סוג, לא תקבע במסקנותיה הסופיות שהאחריות מוטלת על מי שהנהיג את המדינה, גם אם ייקבע שלאחריות יש שותפים?
כדי להבין עד כמה הוויכוח על הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית מסוכן ומיותר, כדאי לשוב לפעם האחרונה שבה התנהל ויכוח דומה, על זהות ועדת חקירה. אלא שאז התחלפו התפקידים. דווקא מפא"י גילמה את תפקיד הליכוד בימינו, והתנגדה להקמת ועדת חקירה על-ידי שופטים, ואילו בן-גוריון יצא נגד מפלגתו והתעקש שוועדת החקירה לא תמונה על-ידי פוליטיקאים.
הוויכוח התנהל על רקע מה שכונה אז "פרשת עסק הביש", שנחשפה, בהתחלה רק למעטים ובהמשך לציבור הרחב, ב-1954. ברקע הדברים עמדה העובדה שבריטניה הייתה אמורה לסגת, לפי הסכם שחתמה לפני כן, מאחיזתה בתעלת סואץ במצרים. ישראל חששה מכך. לכן הוחלט להפעיל רשת של יהודים שחיו במצרים כדי שיניחו פצצות במוסדות מערביים, כולל בבתי קולנוע. הכוונה הייתה להראות לבריטים ולאמריקנים שאם יוותרו על אחיזתם במצרים, היא תידרדר לעמדה אנטי-מערבית ולפיגועים. אלא שהרשת נתפסה. שניים מחבריה נתלו.
המבצע התקיים כשבן-גוריון היה בחופשה בשדה בוקר. ראש הממשלה שהחליף אותו, משה שרת, טען שלא עודכן לגביו. גם שר הביטחון, פנחס לבון, הכחיש שידע. כך עלתה השאלה שנעשתה מאז לקלישאה – מי נתן את ההוראה?
בן-גוריון, שהאשים את לבון, הבין שבין אם לבון צודק וקשרו נגדו, ובין אם הוא משקר ומאשים את הממסד הביטחוני לחינם – במדינה מתוקנת חייבת לקום ועדת שופטים בלתי תלויה שתברר מה קרה
במפלגה השלטת, מפא"י, החליטו לחקור. אבל הם הפקידו את המשימה בידי ועדת שרים. הוועדה לא הצליחה לקבוע במדויק "מי נתן את ההוראה", היו גם מסמכים שזויפו, ולבסוף האשם נפל על לבון. האחרון הודח גם מתפקידו כראש ההסתדרות, ובכך קיוו במפא"י להשקיט את הפרשה. אלא שעם השנים תבע לבון לזכות אותו, ולערוך חקירה שאינה מנוהלת על-ידי שרים בעלי אינטרס. הוא טען שקשרו נגדו קשר והאשים גם אנשי צבא בכך. בן-גוריון, שהאשים את לבון, הבין שבין אם לבון צודק וקשרו נגדו, ובין אם הוא משקר ומאשים את הממסד הביטחוני לחינם – במדינה מתוקנת חייבת לקום ועדת שופטים בלתי תלויה שתברר מה קרה בפרשה שכמעט סיבכה את המדינה בקנוניה בינלאומית. אולם ראש הממשלה, לוי אשכול, כמו גם שותפיה של מפא"י לקואליציה ביקשו למנוע חקירת שופטים כדי לא להכתים את הדימוי של מפא"י בציבור. הדברים החמירו עד כדי כך שכשאשכול נפטר סירב בן-גוריון לבוא להלווייתו בטיעון שהוא "רמאי".
בסופו של דבר בן-גוריון כשל, וגורש ממפא"י. אלא שבעקבות זאת, ב-1968, למעלה מעשור לאחר שהפרשה נחשפה, הביא שר המשפטים יעקב שמשון שפירא לחקיקת חוק ועדות החקירה שהסדיר את קיומה של ועדת חקירה ממלכתית. מאז משמש החוק את כל ממשלות ישראל, כולל את מנחם בגין שבשנת 1982 אף הביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי לברר מי רצח את ארלוזורוב ב-1933.
מי שדורש כיום להתעלם מחוק ועדת החקירה הממלכתית בעצם מחזיר אותנו לימיה המקולקלים של מפא"י, לשנים שבהן המפלגה עמדה מעל האינטרס של המדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.25
