קצת אחרי שהתחיל המילניום השלישי, לח"כ יאיר לפיד הייתה תוכנית אירוח בטלוויזיה, עם שאלון שבו התבקשו האורחים לענות על הקושייה: "מה ישראלי בעיניך?" התשובות בדרך כלל נעו בין משהו סטייל "ג'חנון בשבת בבוקר" לבין "קניות מוגזמות בדיוטי פרי", אבל הנימה הכללית כמעט תמיד הייתה מבודחת וקלילה.
כמעט שני עשורים אחרי שירדה מהמסך, כשהמנחה הפופולרי הוא כבר ראש אופוזיציה שיכול רק לחלום על מספר מנדטים שיזכיר את נקודות הרייטינג של פעם, מצאתי תשובה משלי לשאלה האיקונית ההיא. זה קרה כשקראתי ידיעה ב"כלכליסט" על כך שבתוך חמש שנים זינק שיעור הנהגים בישראל המחזיקים בתווי נכה ביותר מ-600%. מ-90 אלף תווי נכה רשומים בשנת 2020 ל-665 אלף בתחילת 2025, כשחלק מההערכות מדברות על כך שכמחצית מאותם תווים ניתנו לאנשים שלא באמת עומדים בקריטריונים. כל מיזם עסקי שהיה מציג זינוק שכזה במספרים, מיד היה מוכתר כהצלחה מסחררת. במקרה של תווי הנכה, ההצלחה המסחררת היא בקטגוריית "דיר באלק נצא פראיירים".
בהנחה שלא העברתם את השנים האחרונות בגלקסיה רחוקה-רחוקה, אתם בוודאי מכירים את הסנטימנט הכל כך ישראלי הזה של "דיר באלק נצא פראיירים". אפשר לפגוש אותו כמעט בכל אשר נפנה. מהנתיב בכביש, דרך הקופה המהירה בסופר, ועד התור לרופא. כי עבור כל כך הרבה ישראלים, דיאגנוזה של סטרפטוקוקוס מתקדם מפחידה יותר מלחכות רבע שעה אקסטרה בתור אצל האף-אוזן-גרון. כל כך הרבה ישראלים רואים בכניסה לחניון אות קין, והחוויה של נחיתת אונס נשמעת מזוויעה פחות מהאפשרות של סתם לעמוד בתור של הבורדינג עם פשוטי העם.
הרי הרצון המתמיד הזה למצוא נתיב עוקף לחוקים והכללים המקובלים לא נגמר ולא מתחיל עם תווי הנכה של העם הנוהג בציון. הוא מלבלב במקום שבו אנחנו קוטפים כבר שנים את הפרח הנחשק של "פטור מתור", שנועד להיטיב עם בעלי מוגבלויות מסוגים שונים שבשבילם עמידה בתור היא מעמסה פיזית או נפשית. כלומר, מהסוג האמיתי, לא מהסוג שמגיע עם חצי קריצה ורבע חיוך.
והכי מעצבן? שבסוף הספורט הלאומי של לקמבן קיצורי דרך, פוגע הכי הרבה במי שביקשנו להקל עליהם
והכי מעצבן? שבסוף הספורט הלאומי של לקמבן קיצורי דרך, פוגע הכי הרבה במי שביקשנו להקל עליהם. כי כמות חניות הנכים היא לא אינסופית, ואם רובן תפוסות על רמאים, יישאר פחות לבעלי מוגבלויות אמיתיים. וכאשר שני חברים אישיים שלי מספרים לי שאת הפטור מתור של בנם האוטיסט הם לא מעיזים לשלוף כמעט אף פעם (כי עדיף להתמודד עם התקף של הילד מלריב עם ישראלים בתור שנעלבים גם מעקיפה מוצדקת), אז אנחנו כחברה יוצאים פה מופסדים פעמיים. יודעים מה, אפילו שלוש פעמים. כי ביני לביניכם, ואל תגלו לאף אחד כי יש פה איזה אתוס שצריך לטפח - אנחנו כעם דווקא די פראיירים. תיקון, אפילו פראיירים בהגזמה. אבל רק בדברים הגדולים. רק בסוגיות של יוקר המחיה, של איכות השירותים לאזרח, של הביטחון האישי או האמון בנבחרי הציבור שלנו. שם אנחנו פראיירים בכיף. פראיירים בהכחשה. אבל לחפש חניה בכחול-לבן כמו איזה מוכה גורל? חס ושלום. שם אנחנו שמים את הגבול שלנו. לא יקום ולא יהיה. ואם בכל זאת יקום במסגרת נס רפואי? נקנה לו תו נכה באינטרנט. שמענו שיש עכשיו מבצע.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.25
