א. על השבעת הנשיא עמית. אמש הושבע השופט יצחק עמית לכהונת נשיא בית המשפט העליון. הוא אישית ובית המשפט כולו ראויים לברכה, להצלחה בסיעתא דשמיא. צר על ששר המשפטים החרים את הטקס, כי "אינו מכיר" בבחירת הנשיא. הניזוק אינו עמית, אלא הציבור הזקוק מעשית לשיתוף פעולה בין השר לנשיא. וברכה גם למ"מ הנשיא שפרש, עוזי פוגלמן, על תפקוד ראוי לציון בתנאים קשים.
ב. על החטופות והחטופים. אי-אפשר שלא לחזור יומיום ללא הרף לנושא זה. הוא יעד עליון של כולנו, לא רק של המשפחות. שלב א' צריך להתממש כולו, וכבר עתה אין דחוף כמו שלב ב' של העסקה, באחריות מדינת ישראל – שהיא שהפקירה אותם. הכל כבר נאמר. עכשיו מעשים. זעקתם של "יושבי חושך וצלמות" צריך שתבקע לא רק את הלבבות – אלא גם את שליחותם של יושבי שולחן הממשלה כולם. אם לא ישוחררו החטופות והחטופים, כנראה נגזר דינם. זו חובתה של מדינה יהודית מוסרית, זו חובתה גם על-פי חוק יסוד: הלאום, כלפי אזרחיה, כאמור בו: "הנתונים בצרה ובשביה". נייחל לכך במהרה.
ישראל יכולה לייחל להגירה מרצון, ככל שזו אפשרית, לא לטרנספר כפוי שימיט עליה בענק את כל חורשי רעתה בהאג ומחוצה לה
ג. על תוכנית טראמפ. בהיותי מזכיר הממשלה, כיהן כשר רחבעם זאבי גנדי המנוח, שתמך בתוכנית הטרנספר; אגב, רעיון שעלה עוד בשנות ה-20, של העברת ערבים מכאן לעיראק, כפי שתיעד איש ההנהלה הציונית פרדריק קיש, סבו החשוב של השר יואב. ישראל יכולה לייחל להגירה מרצון, ככל שזו אפשרית, לא לטרנספר כפוי שימיט עליה בענק את כל חורשי רעתה בהאג ומחוצה לה. אם הנשיא טראמפ רציני, ארה"ב צריכה לתת דוגמה מרכזית בסיוע כספי מסיבי למדינות ערביות קולטות. גם אז סיכויי התוכנית קלושים מן הסתם, ולא כל שכן בלעדי צעדים כאלה.
ד. על ביקור ביישובים ערביים בגליל. בתפקידי כנשיא המועצה לשימור אתרים, התלוויתי למנכ"ל עמרי שלמון וסגניתו חומי נובנשטרן לסיור במחוז הערב-צ'רקסי של המועצה, בראשות סא"ל (במיל') סאמר אל-הייב. בביקור, בין השאר, בבית הספר "אלעין" בשפרעם בניהול זינה עליאן המרשימה, התחזקה אמונתי המושרשת בצורך במאמץ לשילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית.
אלה משרתי ציבור, הם אינם יכולים לתבוע את עלבונם ולהשיב לפוגעים בהם בגמולם. בין ויכוח עימם לבין העלבתם המבישה יש מרחק רב
ה. על תרבות הדיון בממשלה. מעבר לוויכוח על ועדת חקירה ממלכתית או לא, קראתי על הדרך שבה ראש הממשלה ושרים התייחסו השבוע בישיבת הממשלה ליועצת המשפטית ולראש שב"כ, ונחמץ ליבי. אלה משרתי ציבור, הם אינם יכולים לתבוע את עלבונם ולהשיב לפוגעים בהם בגמולם. בין ויכוח עימם לבין העלבתם המבישה יש מרחק רב. ומה עם הדוגמה החינוכית לבני הנוער והצעירים? אם בשרים נפלה שלהבת, מה יגידו האזרחים הנתונים למרותם ולהשפעתם? כדאי לחשוב פעמיים לפני עלבונות ודברי בלע, גם בסערת ויכוח. דברי חכמים בנחת נשמעים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
