אתמול התקיים בבית הנשיא הטקס הממלכתי הכי פחות ממלכתי, כפי שקורה בשנתיים האחרונות, כשכל דבר שיש בו נגיעה של ממלכתיות נרמס תחת ציפורניה של הפוליטיקה. זה קרה כששופט העליון, יצחק עמית, הושבע לנשיא העליון בהיעדרותם של ראש הממשלה, שר המשפטים ויו"ר הכנסת.
עמית, שופט שבא מהזרם הממלכתי-דתי, נחשב לשופט מצוין, מאוזן, בעל מזג שיפוטי, לא קיצוני, לא ליברלי מדי, איש מבריק שחבריו השופטים אומרים עליו שגם אם הבחירה לא הייתה על פי שיטת הסניוריטי – הם היו בוחרים בו. הוא מגיע לכיסאו כסמל לתבוסתו של לוין בכיבוש המבצר הזה שנקרא נשיאות בית המשפט העליון, וכסמל למי שהצליח להביס את לוין – הוא מוחרם.
שלא נטעה: כל חטאו של עמית הוא שאם תקום ועדת חקירה ממלכתית הוא, כנשיא העליון, יהיה זה שיבחר את העומד בראשה. וככזה, צריך לייצר מיד דה-לגיטימציה של מנגנון הקמת ועדת החקירה, ולא חשוב הנזק שנעשה בכך לממלכה, למוסדות, למערכת המשפט. כל זה לא מעניין אף אחד, ומהווה ביטוי נוסף להשתעבדות המוחלטת למארג מערכת השיקולים הפוליטית.
ומי הם המחרימים? שר המשפטים לוין, שהחרמתו של עמית ויחסו למערכת המשפט נראית יותר כאובססיה שזקוקה לטיפול פסיכולוגי מאשר לכל טיפול אחר; יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, שגם ההחרמה שלו נראית תוצאה של אובססיה ושנאה למערכת המשפט ולמשרד המשפטים, וראש הממשלה – שאצלו מדובר בביטוי נוסף לחולשה ולכניעה לכל אוושה או משב רוח פוליטי.
נתניהו יודע שלוין הצליח להפוך את הנשיא עמית לסמל שלילי בציבור הביביסטי וכדרכו – שש לקטוף תהילה בקרב צבא מאמיניו, בתואנה העלובה, הפחדנית, שבבואו להשבעה יש ניגוד עניינים.
תראו מי שמוטרד מניגוד עניינים.
אין מה להתרגש. להחרמה יש יותר ממד סמלי מענייני. בג"ץ עוד יתערב ויאכוף על נושא משרה על פי חוק, כמו שר משפטים, את קיום חובותיו על פי דין. פעם נוספת ניווכח שסמכות על פי חוק היא לא נכס פרטי של השר
אבל אין מה להתרגש. להחרמה יש יותר ממד סמלי מענייני. בג"ץ עוד יתערב ויאכוף על נושא משרה על פי חוק, כמו שר משפטים, את קיום חובותיו על פי דין. פעם נוספת ניווכח שסמכות על פי חוק היא לא נכס פרטי של השר, שברצונו משתמשים בו וברצונו לא.
***
יום שבת האחרון היה נקודת מפנה. המראה של שלושת החטופים ששוחררו משבי חמאס היה כמו טיפול בהלם. וזה לא שלא ידענו. וזה לא שלא צפינו בסרטונים שלהם ממנהרות חמאס או לא שמענו סיפורים של חטופים לשעבר.
אבל המראה. זה היה המראה שעשה את ההבדל, ושהבהיר חד-משמעית: אין לחטופים יותר זמן. הם גוועים למוות. אם לא מעינויים, מבדידות, מהתעללות, ממחלות ומתנאים ירודים – אז מרעב. פשוט גוועים מרעב.
עכשיו, עם חזרתם של "שלושת המוזלמנים" – כך הם נקראו בפי כל, שהרי אין פה מקום לנימוסים והליכות – ולאחר שהם תיארו את המציאות שעברה עליהם, הרי שאלו העובדות: הם היו אזוקים בידיים וברגליים 24 שעות ביממה. כששוחררו מהכבלים לקראת השיבה הביתה, נאלצו לשוב וללמוד ללכת. הם שרדו שנה וארבעה חודשים עשרות מטרים מתחת לאדמה, באפלה מוחלטת, צמודים לרצפה, נתונים להתעללות פיזית ונפשית, חלקם בבדידות מוחלטת.
כל מה שהם ניזונו ממנו היה חצי פיתה ביום, לפעמים נותנים אוכל לחטוף אחד ולא לשני. הם איבדו אחוזים גדולים ממשקל גופם. כמותם נותרו כ-30 חטופים חיים מתוך 76. ימיהם ספורים.
המסקנה של אנשי המקצוע הייתה ברורה. קודם כל החטופים. כל השאר אחר כך.
נתניהו, מהסופ"ש שלו בוושינגטון, הבין את אפקט ה"מוזלמנים" על הציבור הישראלי. זה לא שהוא שינה את עורו. אין לו בעיה שיישארו שם, כל עוד זה מבטיח את ממשלתו
נתניהו, מהסופ"ש שלו בוושינגטון, הבין את אפקט ה"מוזלמנים" על הציבור הישראלי. זה לא שהוא שינה את עורו. אין לו בעיה שיישארו שם, כל עוד זה מבטיח את ממשלתו. האפשרות שהם יחזרו, חלקם כושלים מרוב חולשה, עדות לזוועות שעברו, חלקם מגיעים על אלונקות, אולי בארונות, זה לא המראה שנתניהו רוצה לראות פה עכשיו.
ולא, הוא לא פיתח רגישות יתרה לאוהד בן עמי, שנעזר בידו של איש חמאס שעטפה את זרועו כאילו הייתה זרוע של ילד. הוא לא הרגיש חמלה כלפי אלי שרעבי, שמהתופת של חמאס חזר לבית ריק. בלי אשתו ושתי בנותיו שנרצחו ביום הטבח ובלי אחיו, יוסי, שנרצח בשבי חמאס. ליבו לא נכמר על אור לוי, שהתאחד עם בנו הקטן, שנותר יתום מאם. נדמה לי שאפשר למצוא בסביבתו של נתניהו בני משפחה קרובים שהוא לא ראה במשך תקופות זמן ממושכות, אולי לא פחות מאלו של אור ובנו אלמוג.
צריך להיות איש משפחה בשביל לחוש את מנעד הרגשות הזה. צריך לחוות רגש בשביל לחוש הזדהות. כל אלה הם לא הפורטה של ראש הממשלה. לנתניהו לא היה אכפת שכל העסקה תתפוצץ לפני שלב ב', בלבד שזה לא ייראה כאילו הוא פוצץ אותה. זה השינוי שחל בו בסוף השבוע שעבר. נתניהו עבר גם הוא את הפאזה והבין עד כמה זה קריטי לדעת הקהל. פיצוץ? כן. אבל לא על שמו.
בחלל האוויר יש כל כך הרבה כדורים מעופפים. ניצחון מוחלט, טרנספר מעזה, תקיפה באיראן, שלום עם סעודיה – אבל כל אלה, שנולדו מהבל פיו של הנשיא האמריקאי, שספק אם משהו מהם יתממש ובטח שלא בזמן הקרוב, מסתירים עובדה פשוטה: בעוד שנתניהו, דרמר וסמוטריץ' מפנטזים על טרנספר – החטופים מתים.
חמאס מתח את החבל ונתניהו לא רצה לא לריב עם טראמפ ולא להכניס אותנו למצב שהעסקה תבוטל
מהמשבר האחרון יצא נתניהו בעור שיניו. זה קרה אמנם בצורה מגושמת, עם ריבוי של הודעות, אבל בסך הכל בהתנהלות נכונה. זה לא היה קל אחרי שטראמפ חישק אותו (שהרי לא יעלה על הדעת שנתניהו ידרוש פחות מהנשיא האמריקאי), חמאס מתח את החבל ונתניהו לא רצה לא לריב עם טראמפ ולא להכניס אותנו למצב שהעסקה תבוטל.
השאלה היא מה הלאה. אם למדנו משהו השבוע זה שאם טראמפ אמר משהו היום – זה ממש לא אומר שזה מה שיגיד מחר.
קודם היה לו צעצוע – העסקה והחזרת החטופים. אחר כך צעצוע חדש – ההגירה מעזה. עכשיו הוא עושה שלום בין רוסיה ואוקראינה.
נראה שגורם ההפתעה ילווה אותנו עוד הרבה זמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
