"קוראים לה שחר מזל". משפט שמקפל בתוכו כל כך הרבה רגשות. גם שמחה והקלה, לשם שינוי. "קוראים לה שחר מזל" סיפרה אישה לגבר שלה, שחזר הביתה אחרי 498 ימים. זה היה יכול להיות סיפור הוליוודי יפה על פגישה מחודשת בין אוהבים; בין גבר שיצא למסע ארוך מעבר לים לבין אישה אמיצה שחיכתה לו, מבטיחה לילדיה כל העת כי תכף אבא ישוב ובידיו מתנות מרחבי תבל. אבל זה לא רומן רומנטי, כי אם תסריט לא ייאמן במציאות חיינו. שגיא דקל-חן חזר אמש אחרי 498 ימים בשבי חמאס. בתופת, בחשכה, רחוק מאשתו ומבנותיו.
כמה בודדה היא האימהות גם ללא סיפורי זוועות. כמה עיניים טובות נדרשות כדי לגדל אמא בעולם. כמה מופרע זה לייצר חיים בזמן ששבריריותם כל כך נוכחת
אשתו, אביטל, שהמילה אומץ זעירה מלתאר את התמודדותה, הייתה בהיריון עם בתם השלישית כשאהובה נחטף מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. את שחר מזל היא ילדה כשבעלה בשבי מחבלים. כמה בודדה היא האימהות גם ללא סיפורי זוועות. כמה עיניים טובות נדרשות כדי לגדל אמא בעולם. כמה מופרע זה לייצר חיים בזמן ששבריריותם כל כך נוכחת. ללמד ילדה ללכת בזמן שרגלייך מאיימות לקרוס. ואמש אביטל חיבקה את שגיא וסיפרה לו על הבת שעדיין לא זכה להכיר. "קוראים לה שחר מזל", אמרה לו, והזכירה לכולנו עד כמה החיים חזקים. עד כמה לכל המשפחות היקרות האלה – שנלחמות על המובן מאליו, שגילו בדרכים אכזריות כי המלחמה על יקיריהן שהופקרו על-ידי המדינה הפכה למלחמה פוליטית, שהתייתמו ממדינתם ב-7 באוקטובר ואז כל יום לאחר מכן – מגיע סוף טוב.
קהילת ניר עוז ספגה את המכה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר. אחד מכל ארבעה חברים וחברות נרצח או נחטף. שגיא, ששב הביתה, יגלה שזה כבר לא אותו הבית
אלא שגם במקרה של שגיא, אשר חזר אמש למשפחה שלמה, בריאה ועכשיו גם שמחה – הסוף הטוב מורכב. קהילת ניר עוז ספגה את המכה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר. אחד מכל ארבעה חברים וחברות נרצח או נחטף. שגיא, ששב הביתה, יגלה שזה כבר לא אותו הבית. זה לא יכול להיות.
מאחורי כל "סוף טוב" כזה של חטוף שיורד מרכב מחבלים וחוזר להיות עם חופשי בארצו, יש מורכבות. אלכסנדר (סשה) טרופנוב מתל אביב, בן 29, חזר מ-498 ימים בשבי הג'יהאד האיסלאמי לאימו ילנה, סבתו אירנה וחברתו ספיר – שנחטפו יחד איתו מניר עוז ושוחררו בעסקת החטופים בנובמבר 2023. אביו, ויטלי, נרצח באותו יום ארור. את השיקום ייאלץ סשה לעשות תוך התאבלות על אביו ובעזרת מעטפת נשים שגם הן שורדות שבי, שורדות טבח, וקהילה שמבכה את חבריה וחברותיה הרבים שהיו ואינם. קהילה שאיבדה את ביתה, ומנסה לשקם את עצמה במקום אחר תוך שחלק מחבריה עדיין חטופים. יאיר הורן בן ה-46, שנחטף מביתו שבקיבוץ ניר עוז יחד עם אחיו איתן, חזר אמש בגפו. איתן בן ה-37 לא נכלל ברשימת המשוחררים בשלב א' של העסקה, וייאלץ לחכות לשלב השני, שאותו שרים בכירים בממשלה דורשים להפיל. האם ליבם יתרכך אם יבינו שאמש חיבקה אמא רותי בן אחד, בעוד בן אחר יחצה את קו ה-500 ימים בשבי? האם משהו בתפיסת עולמם ישתנה אם יביטו בעיניו של אבא איציק, שעבר השתלת כליה ופגש אמש בבית החולים בן אובד אחד מתוך שניים? באיזה תסריט מעוות הורים בישראל נאבקים על ילדיהם? מקבלים ילד אחד, ונאלצים להמתין לשני?
ובאיזו מציאות מקבלת אמא בישראל איומים מארגון טרור? באיזה עולם מקבלת עינב צנגאוקר שעון חול עם תמונתו של הבן שלה? "שעון חול עם התמונה של מתן מול עיניי – הזמן נספר לאחור", אמרה אמש האמא האמיצה בכיכר החטופים, "ואני שואלת אותך, נתניהו, עד מתי אנחנו, המשפחות, נמשיך לחיות בפחד, ללא כל הבטחה אמיתית שהילדים שלנו יחזרו הביתה בהסכם הזה? כמה זמן תשאיר אותם שם? כל רגע שאני לא מחבקת אותו ושומעת את הקול שלו, אני נסדקת. מתן שלי, אמא בדרך. אני לא אתן לשעון החול להתהפך עלינו. אני מבטיחה לך, אני לא אעצור עד שנביא אותך הביתה. אנחנו לא נוותר עליך ועל אף אחד אחר".
"קוראים לה שחר מזל" אמרה אתמול אביטל לשגיא. ויש ילדים שהאבות שלהם עדיין בעזה. יש אימהות שהבנים שלהן עדיין בעזה. וכן, יש שעון חול. הוא לא מטפורי.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.02.25
