באופן סמלי, היום יתקיימו הבחירות המוניציפליות ביישובי גבול הצפון, במקביל לנסיגת כוחות צה"ל מלבנון במסגרת הסכם הפסקת האש. מצד אחד, מימוש הריבונות הישראלית באמצעות הפעולה הדמוקרטית הבסיסית ביותר: הצבעה בקלפי. מצד שני, תחושה קשה בקרב האזרחים והאזרחיות שאולי יכולים לבחור ולהיבחר, אך זכותם לביטחון לא שבה למקומה. ספק אם גם חמש הנקודות שעליהן יתייצב צה"ל, במעין רצועת ביטחון צרה וארוכה מהים במערב ועד אזור מטולה במזרח, יגרמו לתושבים לשוב בהמוניהם החל מ-1 במארס, כפי שהמליץ צה"ל.
מהצד השני, אנו צפויים למחזה מתסכל של שיירות רכבים ותהלוכות שבהן יתנוסס דגל חיזבאללה, בדרך לכפרים סמוכי הגדר: למרות ההישג המבצעי יוצא הדופן של הצבא מול האויב הכי מסוכן על הגבול, התרגום המדיני לוקה בחסר ומעורר חשש רב בקרב ראשי היישובים. אלה חוששים כי ביטחון אמיתי, יציב ומתמשך, לא ייצא מזה. למרבה הצער, נדמה שהם לא טועים.
הליקוי הכי דרמטי בהסכם הוא היעדרו של אזור חיץ, אליו לא יורשה להיכנס אף אזרח (ובטח שלא איש חיזבאללה). הפגיעה המשמעותית בכוח רדואן, שנועד להשתלט על יישובים, מרחיקה תרחיש של 7 באוקטובר - אך היא לא תמנע התגרויות כאלה ואחרות, שינסו לבחון את התגובה הישראלית תוך הסתכנות בימי קרב. בהתאם, תמוה שההסכם לא כולל דרישה ישראלית ברורה, לפיה בכל גזרת דרום לבנון לא יהיה שום גורם חמוש מלבד צבא לבנון, וכי כל נושא נשק שיפר את ההנחיה ייחשב לצורך העניין כיעד לגיטימי לתקיפה ישראלית, גם אם הוא לא מבצע או בדרך לבצע פעולת טרור.
כשנשאל גורם בכיר מדוע ישראל לא התעקשה על כך, הוא סיפק תשובה מעניינת: "בזמן גיבוש ההסכם, ישראל לא הבינה עד הסוף את גודל ההישג והניצחון שהשיגה מול חיזבאללה, ניצחון שהוביל בהמשך גם להיחלשות משטר אסד". במילים אחרות, ישראל חשבה שבשלב זה עדיף גם לה להפסיק ולא להמשיך את המלחמה, משום שחשבה שכוח ההתנגדות של חיזבאללה היה גבוה יותר.
הסבר זה מעורר לא מעט תמיהות: כיצד מדינה שידעה לאתר בדיוק מרהיב את כל צמרת חיזבאללה ולשלוח אותה לעולם שכולו טוב, לא מבינה מהי תמונת המצב של האויב? ואיך מלחמה שהחלה בהערכת יתר של הארגון נגמרה באותה הערכת יתר, למרות שבאמצע התבצעו מהלכים שוברי שוויון כמו מבצע הביפרים וחיסול נסראללה? מילא הלחץ של ממשל ביידן, הידלדלות המאגרים ושחיקת הלוחמים והציוד, האם אותו בכיר מודה ב(עוד) כשל מודיעיני?
ישראל תפעל שוב?
כך או אחרת, משום שלא כל הבעיות נפתרו, יש גורמים בישראל הסוברים שיש לנצל את התבהרות התמונה ואת חילופי הממשל בארה"ב על מנת לדרוש את פירוק חיזבאללה מנשקו והעברתו לידי צבא לבנון. ואם זה לא יקרה – וסביר להניח שזה לא יקרה – על ישראל לפעול שוב. לא בטוח שבצמרת הצבא ששים אלי לבנון, רגע לפני חידוש אפשרי של הלחימה בעזה והעומס הצפוי ממילא על המילואים, אבל גם הסוגיה הזו תלווה את הרמטכ"ל הנכנס כבר בימיו הראשונים בתפקיד.
נדמה כי המבחן יהיה אם ההפרות יימשכו ובעיקר מתי הממשלה תנחה את צה"ל להגביר את התקיפות, גם במחיר סיכון של הסלמה מחודשת. או אז בצפון יווכחו שמשהו באזור באמת השתנה
בינתיים מדגישים בצה"ל את עיבוי חגורת ההגנה על יישובי הגליל. כמות הכוחות גדלה פי שלושה מזו שהייתה ערב 7 באוקטובר. בנוסף יוקמו מוצבים בסמוך ליישובים הקרובים לגבול. בתוך כך מזהים בפיקוד הצפון שיפור בפעילות צבא לבנון מול חיזבאללה, בוודאי בהשוואה לימים שלפני המלחמה וגם לשנים שקדמו לה. אך עם כל הכבוד לסריקות בכפרים בחיפוש אחר אמצעי לחימה, הצעדים עדיין נחשבים מוגבלים ולא מספקים. מכאן שהאחריות להוכיח שהמציאות השתנתה עדיין מוטלת על מדינת ישראל וצבאה.
לכן בעת האחרונה אנו עדים שוב ושוב למאמצים התקפיים של צה"ל: שלשום תקף חיל האוויר אתרים צבאיים של חיזבאללה בזמן נאומו של מזכ"ל הארגון, נעים קאסם, בשל הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש. בסוף השבוע חוסל בכיר ביחידת הכטב"מים של חיזבאללה, לאחר שארגונו שיגר מספר כטב"מי איסוף לעבר ישראל, שרק על חלקם צה"ל דיווח. ואתמול חוסל פעיל בכיר של חמאס ששהה בלבנון, מוחמד שאהין, אשר שימש גם איש קשר לציר האיראני והוגדר כ"ראש אגף המבצעים" של חמאס בלבנון.
יוסי יהושועעבור התושבים והתושבות אלו סימנים מעודדים אך לא שוברי שוויון. נדמה כי המבחן יהיה אם ההפרות יימשכו ובעיקר מתי הממשלה תנחה את צה"ל להגביר את התקיפות, גם במחיר סיכון של הסלמה מחודשת. או אז בצפון יווכחו שמשהו באזור באמת השתנה. עד שזה יקרה, התודעה שלהם עדיין צרובה בזיכרון המר מהשנה שלפני המלחמה, שבה חיזבאללה כבר קידם כוחות לגדר, הקים אוהלים בהר דב ואפילו הסתכן במלחמה עם שיגור המחבל לצומת מגידו – פעולות שעברו ללא תגובה ישראלית. מוטב שההיסטוריה הזאת לא תחזור על עצמה.
