ב-4 באוקטובר 2023 הגיע "צוות נימרי", ובראשו סרן עדן נימרי ז"ל, מהגזרה הצפונית למוצב נחל עוז, להחליף את צוות "רוכב שמיים" שיצאו הביתה לחג. שלושה ימים אחר כך, עדן נהרגה בקרב גבורה מול המחבלים שחדרו למוצב במהלך טבח 7 באוקטובר.
אביה של עדן נימרי בשיחה עם ynet, בחודש שעבר
(צילום: ירון ברנר )
צוות נימרי לקח איתו תמיד את יומן המבצעים ותיעד בו כל פעילות לפרטי פרטים. היומן, שהיה בחמ"ל שנשרף כליל ביום הטבח, שרד, והוצג לאחרונה למשפחתה של עדן, שגילתה בו פרטים על ימיה האחרונים ועל תפקודה המקצועי בתקופה שקדמה להם.
עדן בכלל הייתה אמורה להיות ספורטאית מצטיינת בזכות כישרון השחייה שלה, אבל לקראת הגיוס החליטה לבדוק אפשרויות לשירות משמעותי. אחרי שנשרה מקורס טיס, היא שובצה ליחידת "רוכב שמיים", השייכת לתותחנים, והלוחמים והלוחמות שלה חוברים לכוחות יבשה אחרים. הם נושאים ומפעילים כטב"ם קטן ממדים שנקרא "סקיילארק" המשמש למטרות איסוף מודיעין, הכוונת כוחות, אש ועוד.
עדן עברה הכשרה של שנה ושירתה כלוחמת במוצב נחל עוז. "הילדה הגאונה עם היכולות המטורפות", כפי שמספרת בגאווה אמה שרון, יצאה לקצונה והחלה לשרת בגזרה הצפונית. מדי פעם עדן נקראה עם הצוות שלה להחליף את לוחמי היחידה בדרום, וכך היה גם ב-2023, ביום כיפור. הם הגיעו למוצב נחל עוז, שאותו עדן הכירה היטב כמי ששירתה בו בעבר. "המוצב נראה כמו עזובה, נטוש ומוזנח", מספרת שרון על מה שראתה המשפחה כשהגיעה לבקר את עדן. "עדן סיפרה לנו על המכשול שהוצב נגד המנהרות, תלוליות העפר והגדר. היא הרגישה מוגנת ובטוחה. מכרו להן סיפורים שהרגיעו אותן. אבל עדן, שלחמה בשומר החומות, הכירה היטב את האויב".
שנה קודם לכן הגיעה עדן למוצב נחל עוז עם ארבע הלוחמות שתחת פיקודה, ובמשך הימים שבהן היו מופקדות על הגזרה לא נדרשו לבצע כל פעילות. "נאמר לעדן שאין צורך מבצעי", אומרת שרון. "היא חששה שהכשירות של החיילות שלה נפגעת. התריעה בפני המפקדים כל יום, שיקפה את המצב הבעייתי לכל מי שהיה צריך, אבל אף אחד לא הקשיב לה. נפנפו אותה".
ב-7 באוקטובר, ימים ספורים אחרי שהגיעה למוצב, עדן נלחמה בגבורה במחבלים ואפשרה לחיילות לברוח מהמיגונית, שם נהרגה. היא הצילה את חייהן של 17 חיילות, בהן התצפיתניות שנחטפו ושוחררו. "הן התעוררו משינה ועדן מיד לקחה את הנשק והובילה את הבנות למיגונית שבה הסתתרו חיילות שהיא כלל לא הכירה, כשמסביב נשמעות יריות והפצצות", מספרת שרון. "ב-7:15 היא הספיקה לכתוב לנו שהכל בסדר. שש דקות אחר כך היא שלחה לפלוגה שלה הודעה ש'צוות נימרי לקח פיקוד על המיגונית'.
"עדן שמעה את המחבלים מגיעים ולא נרתעה. היא המשיכה לירות כדי למשוך אליה את תשומת הלב ולאפשר לבנות לברוח בזמן שהמחבלים התחילו לזרוק רימונים לתוך המיגונית. האחרונה שראתה את עדן סיפרה שהיא הייתה במצב כריעה עם הנשק, ממשיכה להשיב אש. היא הייתה לוחמת ומפקדת עד הסוף, זה היה טבוע בה. גם כשהייתה בפיג'מה, בלי דרגות קצונה, היא הייתה מחויבת לתפקיד שלה וניסתה להציל כמה שיותר חיים למרות שעל כולן שם נגזר גזר דין מוות".
רק יומיים לאחר מכן עדן הייתה אמורה לעבור לתפקיד חדש במצפה רמון, כממלאת מקומו של קצין האג"ם ביחידה. "תכננו כבר את הפרידה שלה מהצוות ומהבסיס ורצינו ללוות אותה במעבר למקום החדש", אומרת שרון. "ילדה יפהפייה, מלאה באור, שאהבה את החיים והם אהבו אותה, עד אותה שבת. היא עשתה הכול בעוז ובענווה. מנהיגה שקטה, ככה מספרים עליה המפקדים".
שחרור התצפיתניות ריגש מאוד את משפחתה של עדן. "קיווינו לרגע הזה. הן היו שם וחוו את עדן ברגעיה האחרונים. אנחנו משתוקקים לפגוש אותן, לשמוע על אותו יום מהעיניים שלהן. הן גם סיפרו עליה במנהרות חמאס לחטופים אחרים שחזרו. הן אפילו לא ידעו איך קוראים לה, אבל היה להן חשוב לספר על מעשה הגבורה שלה".
לקראת ט"ו בשבט הגיע לביקור אצל בני המשפחה גורם בכיר מטעם הצבא, ואחרי שהעניק להם עץ לשתילה ופירות יבשים הציג בפניהם לראשונה את יומן המבצעים של "צוות נימרי". "הופתעתי מאוד לראות את היומן, שהיה לגמרי מפויח אבל הכתוב בו נשמר", מספרת שרון. המשפחה הופתעה עוד יותר כשגילתה שהדיווח האחרון שנכתב ביומן היה ב-3 באוקטובר. "היומן מלא בדיווחים יומיומיים של עדן ושל הבנות. בצפון הן פעלו מסביב לשעון, 24/7. הכל מתועד וכתוב. אבל היומן נקטע שם, ב-3 באוקטובר. מהרגע שבו הצוות הגיע לנחל עוז לא נכתב בו שום דבר, כלומר לא הייתה שום פעילות".
את היומן ששרד את התופת בחמ"ל ביקשה המשפחה לקבל כמזכרת אחרונה. "דרך היומן אפשר לראות את עדן", מסכמת שרון. "השאיפה שלה למצוינות, המקצועיות והירידה לפרטים. היא הבינה את האחריות שמוטלת עליה ואת משמעות התפקיד שאותו היא ממלאת. הוא מוכיח לי את מה שאני כבר יודעת - כמה משמעותית היא הייתה בחייה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.02.25
