מוסר
כשיאיר הורן, בדרכו מהמנהרות לחופש, קיבל מרוצחי חמאס שעון חול, מסר חולני עבור עינב צנגאוקר, ספק אם זה נראה לו יוצא דופן. את האכזריות הרי חווה על בשרו.
השאלה היא מה חשב כשחזר וגילה שאותה אם לוחמת היא יעד גם בקרב חלק מבני עמה וכמה מהמנהיגים שאחראים להפקרת בנה מתן.
1 צפייה בגלריה
ראיות מהמנהרה בה שהו ונרצחו החטופים אלמוג סרוסי כרמל גת הרש גולדברג פולין אלכס לובנוב עדן ירושלמי אורי דנינו
ראיות מהמנהרה בה שהו ונרצחו החטופים אלמוג סרוסי כרמל גת הרש גולדברג פולין אלכס לובנוב עדן ירושלמי אורי דנינו
(צילום: Israeli Army/ REUTERS )
אם יש משהו שחוזר מפי החטופים שחוזרים, זה כמה נדהמו לגלות שיש רבים בעם שהתנגדו לשחרורם.
אפשר להבין למה נדהמו. הם נחטפו בוקר אחד ממדינה אחת, ואז חזרו אל אחרת. אל ארץ שעברה תהליכים חברתיים ופוליטיים. עם ערכים שנדחקו או השתבשו. ארץ שהוטל בה ספק ביסוד קדושת החיים או מצוות פדיון שבויים. אלה הפכו במקסימום לערכים שכפופים לאינטרסים אחרים.
בקלאוות
כשהחטופים החוזרים הושפלו בטקסים כשלעצמם הם טרור, ואולצו לומר דברים, ללבוש דברים, ספק אם זה נראה להם יוצא דופן.
השאלה היא מה חשבו כשחזרו וגילו שגם אצלנו הכינו חולצות עם מסרים לאסירי חמאס ששוחררו במסגרת העסקה; כשהבינו שגם המדינה שלהם אימצה פרקטיקה של ארגון טרור; פרקטיקה של כבוד תחת כבוד.
ומה לדעתכם יעבור להם בראש בחיסול הטרוריסט הגדול הבא, כשיהיו אצלנו כאלה שיחלקו בקלאוות? הם הרי נחטפו מארץ שקידשה חיים, וחוזרים אל כזו שיש בה כאלה שחוגגים מוות.
אפשר לרצות ולפעול שאדם שפוגע באחרים יסולק מעל פני האדמה. אבל לחגוג? ישראל היא מדינה שמוציאה משלחות חילוץ לאסונות של מדינות אויב בזכות קדושת החיים. ממתי אנחנו, אלו עם הלב היהודי, חוגגים מוות של מישהו?
בנפול אויבך אל תשמח, כתוב במשלי. אז כן, לאויבינו מגיע לנפול. הכי חזק לנפול. ועדיין הציווי הזה לא סתם. הוא אמור לשמור עלינו. על מערך האמונות שלנו. לא כתוב בו בקלאוות.
ג'י.פי.אס
אולי זה המזרח התיכון הפרוע, אולי הטבח הנורא, אולי הרוח של המנהיגים חסרי החמלה שלנו, סביר ששילוב. השורה התחתונה היא שהג'י.פי.אס של רבים מאיתנו מורה לכיוונים אחרים.
אולי זה המזרח התיכון הפרוע, אולי הטבח הנורא, אולי הרוח של המנהיגים חסרי החמלה שלנו, סביר ששילוב. השורה התחתונה היא שהג'י.פי.אס של רבים מאיתנו מורה לכיוונים אחרים
יותר ויותר משוכנעים שאם נשמור על הצביון הלאומי שלנו ניתפס כחלשים ולא נשרוד. שלטובתנו כדאי שנאמץ את הערכים של השכונה. לא עוד וילה בג'ונגל אלא חלק מהג'ונגל.
כל זה עומד כמובן בניגוד לאתוס לפיו אנחנו נבדלים משאר העמים, כמו שאנחנו אוהבים להאמין. אתוס של קודים מוסריים, אנושיים, שבתוך מציאות של אויבים 360 מעלות שומר לנו על צדקת הדרך.
חגיגות מוות, השפלת אסירים, מאבק נגד משפחות חטופים – אלה כבר שייכים אל אתוס אחר. אל ישראל אחרת.
לזכור
מאוחר מדי, בנסיבות בלתי נסלחות, מחר אמורות לשוב לגבולותינו, אל קבורת עולמים, גופות חטופים. נשלם תמורתם באסירים חיים.
ליאור בן עמיליאור בן עמיצילום: יובל חן
זה יהיה יום מורכב, עצוב. יום מלא אמוציות. תסכול, בלבול, זעם, אולי האשמות. יום עם שאלות לא פתורות. יום שבו תפילות של יותר מ-500 יום יושבו ריקם. יום שנשאל למה בעצם. יום שלצד הכאב, הדמעות, יהיו חלקים בנו שיזעקו לנקמה.
רק דבר אחד צריך לזכור: אנחנו זה לא הם.
למרות המתחולל בחברה הישראלית, למרות שיבוש הערכים, למרות אוזלת המנהיגות, ביסוד אנחנו עם מקדש חיים. ולא רק זה: מקדשים את החיים שהיו. ומרכינים ראש לעומתם. מול אלה שיחזרו אל דרך אחרונה.
זה מה ששמר עלינו, וזה מה שישמור ברגע נורא כל כך: הערכים הראשוניים, המוסר, שלפעמים המציאות מאפילה עליהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.02.25