אפשר להתפוצץ / אדם הולך ברחובה של עיר גדולה בישראל, כמו מיליארדים כמוהו ברחבי הגלובוס. הוא מדבר בסלולרי ובמקביל בוחן את האתגר הבא שעומד לפניו: מתי לחצות את הכביש. גם זה לא עניין פשוט – ע"ע מצב תאונות הדרכים - אבל אין ברירה, אף אחד לא יבוא וייקח אותו לצד השני. ובמקום להניח רגל ועוד רגל עד שיגיע ליעד, הוא עולה באש. פטרייה אימתנית של פיח מכסה אותו עד שהוא לרגע נעלם מהתמונה. כעבור שנייה הוא מופיע שוב, יורד על ברכיו ונשכב על בטנו. הלהבות עדיין דבוקות לבגדיו. מסביב מתעופפות חתיכות מתכת, שעד לא מכבר היו חלק מכלי רכב מתפקד. עכשיו הן גשם מהסוג שאף אחד לא מברך עליו.
בזכות המצלמה שתיעדה את הפיצוץ השבוע ברחוב שוקן בתל-אביב, לא בדיוק סוף העולם שמאלה, התקבלה המחשה מזעזעת למציאות שהתבססה במדינה מפותחת עם שלטון חוק לכאורה: הזכות האלמנטרית של אזרח ללכת ברחוב, לדבר בסלולרי ולחצות את הכביש אינה מובנת מאליה, ולא רק בגלל טרור פלסטיני או נהגים פרועים. ההשתוללות הפלילית בארץ ואוזלת היד המחרידה בטיפול בה, שהביאו למצב של חמישה מקרי רצח בתוך יממה, יוצרות תפיסה קיומית חדשה – סליחה, בחברה הערבית אין בזה שום דבר חדש - שבה הביטחון האישי של אנשים נורמטיביים הוא סוג של מותרות, כמו ארוחה במסעדת יוקרה וחופשה נחמדה. אם לא תצפה לחזור הביתה בשלום, גם לא תתאכזב כשהפסקת הצהריים נגמרה כשאתה מונשם עם כוויות בבית החולים. למעשה, תגיד תודה: יכולת גם להיות ערבי שגר בלוד.
כמה מפתיע / ואולי אין להתפלא: הרי היה זה המפכ"ל, שסיכם פיגוע בחדרה לא מזמן במשפט מדהים: "כנראה שזה מה שנגזר עלינו". ואם "נגזר עלינו" ברמת הטרור הלאומני, למה שזה לא יהיה תקף לרמת הטרור הפלילי? ובכלל, מינו לתפקיד הכי בכיר במשטרה קצין, שבקדנציה שלו כמפקד מחוז חוף הרציחות זינקו בתוך פחות משנה ב-77 אחוז(!), יותר גבוה מכל מחוזות המשטרה. מה בדיוק חשבו שייצא? קולה?
תרבות המועדונים / כל זה מזכיר את ההופעה האיקונית של רובין וויליאמס המנוח בסדרת המשטרה המופתית "רצח מאדום לשחור" (שבדיוק זמינה ב-yes אחרי שנים שלא ניתן היה לצפות בה), כתייר שאשתו נרצחה לנגד עיניו ועיני ילדיו במהלך שוד. הזעזוע הציבורי והתקשורתי מהמקרה (בכל זאת, גבר לבן ובורגני הוא לא קורבן שחור ועני של מלחמות הסחר בסמים) מוביל ללחץ פוליטי לפתור את המקרה בהקדם, והוא אכן מפוצח ביעילות.
אבל לדמותו של וויליאמס זה כבר לא יעזור, ובמונולוג מטלטל הוא אומר לבלשית שמנסה לנחם אותו ואומרת לו "אתה לא לבד": "אני באמת לא לבד. ברגע שהם לחצו על ההדק ואיבדתי את אשתי, הצטרפתי למועדון. זה מועדון מאוד אקסקלוסיבי. והדבר המצחיק בנוגע למועדון הזה, הוא שאף אחד מהחברים לא רוצה להיות חבר בו... יש אלפים מאיתנו, וזה מתגבר בכל שנה. כולנו בסוף מדברים עם בלשית כמוך, ושואלים 'למה? למה אני?' אבל האמת היא שאין יותר 'למה אני', יש 'מתי אני'".
מה שהוא לא ידע, זה שיש מדינות שבהן אין רק מועדון "מתי אני" אחד: יש כזה ללוחמים ומשפחותיהם, לחטופים ומשפחותיהם, לערבים שגרים בשטחים שהמדינה שכחה מהם וגם ליהודים שהולכים בתל-אביב ועולים באש. נו, לפחות בענף הזה אין בעיית ריכוזיות.
מעשנת מהמקפצה / דוברת משרד הבריאות שירה סולומון פירסמה באינסטגרם תמונה שלה עם סיגריה דולקת מעל שלט "אסור לעשן"(!) בבית חולים(!!) וכתבה "אסור לומר לי 'אסור'"(!!!). לאחר מכן התנצלה על ה"טעות", אם כי מהטקסט עולה שה"טעות" היא העישון ולא, נניח, ההתנהגות הלא-חוקית, האנטי-סוציאלית והבלתי נתפסת כשאת פאקינג דוברת משרד הבריאות. "הדרך הכי טובה להפסיק לעשן היא לא להתחיל בכלל", הסבירה, "ואני לצערי התחלתי לפני כמה שנים".
ובכן, לא מעט אנשים עשו טעות דומה (החתום מעלה מכיר היטב אחד מהם), ורבים מהם לא מתגאים שהם מעשנים במקום אסור, ועוד בבית חולים. רובם, אם לא כולם, לא מדבררים משרד ממשלתי ואפילו לא את משרד הבריאות. מצד שני, קיים ספק אם סולומון מתאימה לדברר את משרד הבריאות, אבל לשלטון הנוכחי וליחס המיוחד שהוא מפגין כלפי החוק והנורמות היא מתאימה כמו סיגריה למצית.
עינב שיףבשלוש מילים / שלג לא מְרַפֵּא.
רדיוהד חזק / בימים שבהם אף אמן בינלאומי חשוב לא שוקל אפילו לדרוך בישראל, העובדה שג'וני גרינווד (הגיטריסט האגדי של רדיוהד) יגיע להופעה עם דודו טסה במסגרת הפרויקט המשותף והמעולה שלהם (21 במארס בבארבי ביפו) היא כמעט נס, ודאי לאור החיצים שגרינווד ספג (וסופג) בנושא מתנועת החרם הקולנית והאגרסיבית. מן הסתם, גם נס לא יעזור למי שלא ימהר לקנות כרטיסים.
משפט בשבוע
"ההתנהלות מבחינתי... או שהמרוקו יצא לי, אני לא יודעת מה. זאת לא אני" (ח"כ דבי ביטון מיש עתיד מתרצת את ההשתלחות המבישה שלה באחות שכולה באמצעות סטריאוטיפ, שגם עליו אולי כדאי שתתנצל)
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
