צער העולם, איך הוא נראה? הוא נראה כמו אם העוטפת את בניה הקטנים בסדין, עיניה פעורות מאימה, צעקתה נשמעת מסוף העולם ועד סופו, בזמן שמחבלים גוררים אותה ממיטתה. הוא נראה כמו אגרוף של תינוק שלא מלאה לו שנה, כמו פעוט עם מוצץ המנסה להירגע אל מול רובים שלופים. הוא נראה כמו אב ששב אחרי למעלה משנה של עינויים בשבי ובעיניו אין הקלה ואין התרה, אלא רק אימה וחוסר ודאות. הוא נראה כמו קשיש שהקדיש את חייו למען השלום, שנחטף ונפצע ונרצח על-ידי שכניו האכזרים.
503 ימים מדינה שלמה מקווה, מתפללת, נאחזת בכל שבב של תקווה. 503 ימים שאימהות לא יכולות להרדים את ילדיהן בלי בכי, שאומה שלמה בורחת מבשורה. חשבנו שהילד היהודי המרים את ידיו עם חיסול גטו ורשה הוא תמרור אזהרה, קול מהעבר: לעולם לא עוד. זו הייתה ההבטחה שעל בסיסה קמה מדינת היהודים. והנה – עוד ועוד. במדינה ריבונית אמא ושני ילדיה הג'ינג'ים הפכו לסמל ההפקרה, סמל לחוסר האונים הבלתי נתפס אל מול אויב שלא בחל בדבר.
השיבה של השבויות והשבויים הייתה רגע מרומם, רגע של שאר רוח. רעבים, מוכים, מושפלים, אבל פה. איתנו. הכוח של החיים הוא עצום, והשיבה הייתה כמים קרים על נפש עייפה כל כך. וכעת, שיבת החללים פותחת את כל הפצעים מחדש. את כל השאלות שהודחקו אל תהומות הנפש. החיים יוכלו לספר. העדות היא חלק מהשיקום. אבל מי שמתו בשבי - אבד סיפורם וגורלם. מה בדיוק קרה? היכן היו? מה אמרו? מה חלמו? איך העבירו יום ועוד יום? מתי זה קרה? מה הבינו ברגע ההוא? חוסר הידיעה הוא עוול נורא נוסף. אלו שאלות אימה שירדפו לדורי דורות.
כמו בסולמות ונחשים, כבר שנה וחמישה חודשים אנחנו מתקדמים בצעדים קטנטנים, ואז נמשכים שוב אל אותה שבת ארורה. היום, 503 ימים לאוקטובר, נשוב, שוב, אל 7 באוקטובר. אל אותה אימה, אותו חוסר אונים. וכשארבעה ארונות יועברו לידי חיילי צה"ל הארץ תתכסה דממה כבדה, מעיקה ומרה. הרקמה האנושית החיה שהיא ישראל תחבק את הצער, אבל עוד לא הומצאה מילה בעברית שתדע לתאר את הבושה. התרה אין. בקיבוץ ניר עוז, שעודד ליפשיץ היה ממייסדיו, לא דרכה רגל של חייל. לא היה צבא שיגן, לא הייתה ממשלה שתוביל, לא הייתה מדינה. גם לא נלקחה אחריות.
"כל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה כנגדו" – זוהי אמרה מפורסמת במסכת סנהדרין המתארת את האופן שבו סולידריות פועלת. בלילות הבכי בודד, אך כשהוא נשמע בפומבי – אי-אפשר להישאר אדישים אליו
"כל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה כנגדו" – זוהי אמרה מפורסמת במסכת סנהדרין המתארת את האופן שבו סולידריות פועלת. בלילות הבכי בודד, אך כשהוא נשמע בפומבי – אי-אפשר להישאר אדישים אליו. התלמוד מספר על אישה שמת בנה והיא הייתה בוכה עליו לילות שלמים. רבן גמליאל שמע אותה ובכה יחד איתה עד שנשרו ריסי עיניו. תלמידיו ראו את רבם שרוי בצער – והוציאו את האם השכולה משכונתם.
זהו סיפור עצוב על מנהיגות ושברה, על כוחו של צער מידבק ועל הפחד מפניו. לפני כמה ימים ביקרתי בכפר עזה. פגשתי שם את ליאורה אילון. ליאורה איבדה את בנה, טל, שהיה מפקד כיתת הכוננות ונפל בקרב. היא עצמה הסתתרה בממ"ד 35 שעות תחת התקפת מחבלים. ליאורה סיפרה לי שהמדרש הזה הכעיס אותה שנים רבות, עד שבחרה לתת לו, כאם שכולה, פרשנות חדשה. על-פי החידוש שלה, הסיבה שהתלמידים מוציאים את האם מהעיר היא לא בשביל להרחיקה, אלא להפך – בשביל לקרב באמצעות בכיה את כולם אל צערה. הבכי שלה, הנודד מעיר לעיר ומכפר לכפר, הוא כשופר המעיר את הישנים. כך לא רק רבן גמליאל יבכה איתה, אלא כל קהילות ישראל. ואולי בזכות אותו בכי קולקטיבי, יתמעט במקצת הצער בעולם.
ביום הזה יבכו כל קהילות ישראל, יזעקו כל קהילות ישראל, ידרשו כל קהילות ישראל לא להסיט מבט, לא להתכחש, לא להרחיק עדות. ביום הזה ננסה, יחד, להחזיק את צער העולם.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.25
