איפה תופסים אותנו הימים האלה? בבטן הרכה. בקרביים. בגרון. במפרקי כף היד שהחזיקה בכוח במשך 503 ימים תקווה, גם אם זעירה. האצבעות נאלצו לשחרר. איזו תקווה יכולה לצמוח במקום שבו נחטפים תינוקות עם אמא וחוזרים בארונות? לא תקווה, גם לא פרחים באביב.
1 צפייה בגלריה
אזרחים הגיעו לתמוך בצמתים ברחבי הארץ בזמן מעבר שיירת ארונות החטופים
(צילום: JOHN WESSELS / AFP, REUTERS/Nir Elias)
ארבעה ארונות הגיעו ביום חמישי ולפנות בוקר לישראל. גם את האירוע הזה עטף חמאס בטקס ציני ומביש שאין בינו לבין אידיאולוגיה דבר. ילדים קטנים עמדו לצד מחבלים חמושים כדי לצפות בארונות, באזרחים ישראלים חפים מפשע שהיו ואינם. המבוגר שבהם נחטף בגיל 84, הצעיר שבהם בגיל תשעה חודשים. ביניהם גם אמא בת 32 וילד בן ארבע. כולם, בכל דת ולפי כל אידיאולוגיה, נחשבים חסרי ישע. לא חיילים, לא צבא, לא אויב. ההפך. לפני שנחטף מביתו שבקיבוץ ניר עוז, עודד ליפשיץ ז"ל היה פעיל שלום שהתנדב בארגון "בדרך להחלמה" שהסיע פלסטינים לטיפולים רפואיים בישראל. את זמנו הפרטי הוא הקדיש להושטת יד לצד השני, התעקש לראות בו פרטנר, האמין בעתיד משותף. מי יודע אם ילד או נער שישב פעם ברכב של ליפשיץ בדרך לטיפול כימותרפי באחד מבתי החולים בישראל עמד אמש בצידי הדרך שפילסו מחבלי חמאס, והבין את עומק הטירוף.
הכאב הזה תופס את הבטן אחרת עכשיו. הכאב של סגירת המעגל העצובה הזו, ששולחת אותנו להתאבל על שאיבדנו. שמאלצת אותנו להיישיר מבט לשבת ההיא, על כל זוועותיה
התמונות של שירי ביבס וילדיה, כפיר ואריאל, עטופים בסדין ומחוברים לאימם המבוהלת חרותות בזיכרון הקולקטיבי מאז 7 באוקטובר. השכל הישר התקשה לתפוס את הסיטואציה. במקום להשתובב איתם על הדשא בשבת בבוקר, להתנדנד בערסל, ללמד רכיבה על אופניים, לעקוב אחר מסלולו של חילזון, אמא תופסת את ילדיה חזק ונחטפת לגיהינום. מאז הם נעלמו. זה היה מדאיג, אבל זה גם נתן מקום לתקווה. הרי ילדים הם שליחיה של התקווה, יצירי האופטימיות. מה להם ולסוף הארור הזה. מה לנו ולמציאות האיומה הזו. התמונות של שירי וילדיה חרותות בזיכרון הקולקטיבי, ואין התרה. כך יישארו. יצופו ללא התראה מוקדמת בשבתות, בחגים, בימי הולדת, ביום האחרון ללימודים, בהרשמה לגן. שירי, כפיר ואריאל יחיו בליבנו הדואב לנצח. זו לא נחמה. לא לדנה, לא לעופרי, לא ליפעת ובוודאי לא לירדן.
רתם איזקצילום: זהר שטריתהכאב הזה תופס את הבטן אחרת עכשיו, למרות שלמעלה מ-500 יום הציבור הישראלי בכאב נפשי כרוני. אולי הפעם זה הכאב המצמית של הוודאות. של סגירת המעגל העצובה הזו, ששולחת אותנו להתאבל על שאיבדנו. שמאלצת אותנו להיישיר מבט לשבת ההיא, על כל זוועותיה. שמרמזת לנו שבסוף הם יחזרו, החיים והחללים, ולא רק השיקום שלהם ושל היקרים שלהם יהיה כואב, כי אם גם שלנו.
פורסם לראשונה: 00:05, 21.02.25
