63 חטופים עדיין בשבי ברצועת עזה - כבר 507 ימים: דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן, מחפש את המילים כששואלים אותו מה שלומו: "חוסר האונים לא עוזב. אני חושש שהעסקה לא תתממש במלואה". קובי כלפון, אביו של החטוף שגב כלפון, החליט להעלות הילוך במאבק רק לאחרונה: "נדלקה לי נורה אדומה כשראינו את השבים. אם זה לא מדגיש את הדחיפות, אני לא יודע מה כן". מכבית מאייר, דודתם של האחים החטופים גלי וזיו ברמן, מתפללת לראות אותם בבית ‑ לצד אביהם החולה: "אנחנו מקווים שהוא יחזיק מעמד". עתיד העסקה לא ברור, ומשפחות החטופים שעדיין בשבי מנסות להיאחז בכל שביב של תקווה.
דני מירן בעצרת בכיכר החטופים לפני כחודש
(צילום: ליאת לרנר)
"זה נמשך הרבה יותר מדי זמן"
כבר יותר מ-16 חודשים שדני מירן, כמעט בן 80, נלחם על חיי בנו עמרי בן ה-46 שנחטף לעזה מביתו שבנחל עוז, לעיני אשתו לישי ובנותיו הקטנות, עלמא ורוני. בתחילת המלחמה הוא עזב את ביתו שבצפון ועבר לגור בתל אביב, כדי להיות קרוב לכיכר החטופים ולמטה המשפחות, לשם הוא מגיע בכל יום. הוא נאבק ובכל דרך – והדרך קשה ומתישה.
"אין לי תחושות", הוא משיב לשאלה על שלומו. "הכל קהה, לוט בערפל. חוסר האונים לא עוזב, גם לא התסכול. הבן שלי לא בעסקה הזאת, והדאגות לא מניחות לי. אני חושש שהעסקה הבאה לא תתממש במלואה, אני לא יודע איפה זה ייעצר, איפה זה ימשיך. וכמה זמן הילד שלי עוד יהיה שם? וכמה זמן אני עוד אני אחיה כדי לראות אותו?".
"היום למשל", הוא משתף, "לא יצאתי מהבית. לא לרחוב, לא לכיכר. לא היה לי חשק. אני מותש. לא נואשתי, אבל זה נמשך כבר יותר מדי זמן. כן, כמובן שאני חזק והתקווה לא נעלמת, רק שהלוואי שהיה עם מי לדבר".
דני לא חוסך בביקורת על העסקה הנוכחית. "נראה שחמאס שולט בעזה, ונראה שהוא שולט גם בנו. הבמה, הטקסים, ושהם יודיעו לנו את שעת השחרור? זה מעצבן ומתיש. מפסיקים את האש – למה לא מפסיקים אותה עבור כולם? עושים עסקה – למה לא חותמים עליה עבור כולם, בהסכם אחד? הרי בסוף נצטרך לשלם מחיר יקר עוד יותר, אז למה להמתין?".
ובינתיים, הוא ממתין. ממתין וצופה באיחודים המרגשים בין המשוחררים לבין המשפחות שלהם. "אני שמח עבור מי שמשתחרר, שמח בחלקה של המשפחה שתקבל את היקר לה מכול", הוא אומר, "אני הראשון שמגיע לכיכר לצפות בחזרת החטופים, ומתרגש עד דמעות, אבל אני ממוקד בבן שלי. כשהוא יגיע, אצליח להרגיש גם את השמחה המלאה הזו".
"אבל אנחנו מטולטלים כמו ברכבת הרים סוערת", הוא מוסיף, "חזרה ב'טפטוף' של כמה חטופים בכל פעם, זה מוציא למשפחות את הנשמה. אני חושב שגם עם ישראל, עם הציפייה שלו, היה שמח לצאת פעם אחת בעוצמה גדולה לכיכרות, עם דגלים, ולהריע לכל החטופים בפעימה אחת. מגיע לעם הטוב הזה להגיע לשמחה, ואולי לחזור לחיים נורמליים".
מאז החטיפה, חצי שנה חלפה עד שהגיע מעמרי אות חיים, היחיד עד כה. "הבן שלי חזק, אני סומך עליו", אומר דני. "אני יודע באיזה בית הוא גדל, רק שאני לא יודע מה כל זה עושה לראש שלו אחרי כל כך הרבה זמן. עמרי הוא תולעת ספרים. לגזול ממנו את זה, את הילדות, את האישה, את כל מה שהוא אהב, ולהיות בביצה הזאת - אני לא יודע איזה ילד אני אקבל. הילדות מתפללות בכל יום, לפני שהן הולכות לגן ולפני שהן נרדמות, בשביל אבא. זה קורע את הנשמה".
"צריך להבין את הדחיפות"
עד לאחרונה, קובי, אבא של שגב כלפון, נאבק על השבת בנו בעיקר מאחורי הקלעים. "לא דיברנו בתקשורת מכל מיני סיבות, בעיקר לשמור על שגב. אבל אני זוכר שלפני שהתחילה העסקה אמרתי שנעשית טעות. בדצמבר כולם כבר היו הומניטריים, שמחזירה רק חלק? אנחנו שמחים כמובן על כל מי שחוזר, אבל זה קשה לראות את זה, קשה לדעת שאחרים כן ואנחנו עדיין לא".
רק בשבועות האחרונים קיבלה משפחתו של שגב אות חיים ועדכון על מצבו. "אחד השבים סיפר לנו שהוא נמצא עמוק מתחת לאדמה, אין שם רדיו, אז גם את מעט הראיונות שעשינו הוא לא שמע. פעם בעשרה ימים נותנים להם לראות 'אל-ג'זירה' לחצי שעה".
משפחת כלפון החליטה להעלות הילוך. המציאות המורכבת, השמחה שמהולה בדאגה לשגב וההמתנה הקשה להשבתו ‑ הובילו אותם להתראיין יותר, ואת קובי ‑ להגיע גם למשכן הכנסת בפעם הראשונה, בשבוע שעבר. "עבורי, נדלקה נורה אדומה כשראינו את השבים. אם זה לא מדגיש את הדחיפות, את כמה שצריך להוציא את כולם, שכולם הומניטריים - אני לא יודע מה כן. אני רוצה להאמין שנתניהו מבין את זה, אני משוחח עם האמריקנים והם אומרים שכן. אני רוצה להאמין שהוא עושה הכול כדי להחזיר אותם. נקמה תוכל לבוא אחר כך, הנקמה האמיתית היא להשיב את כולם קודם כול".
הסרטון המטלטל שפרסם שלשום חמאס, ובו נראים גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד צופים בשחרור החטופים מהשבי, המחיש יותר מכל את הרוע הבלתי נתפס של ארגון הטרור, שמחזיק ב-63 חטופים, בהם שגב, כבר 507 ימים. "האויב אכזר", הוא ממשיך, "דיברנו על זה בבית, על האם היינו רוצים לראות סרטון של שגב. אני לא יודע איך יהיו התגובות שלנו. נכון שזה אות חיים מובהק, אבל זאת תזכורת מהגיהינום. אני מפחד להיות בסיטואציה הזאת".
הבקשה שלו ממקבלי ההחלטות היא אחת: להתאחד סביב המטרה החשובה מכול. "היום העם נמצא בקרע ושסע. אם כולם יתלכדו להבאת החטופים - זה יאחד אותנו. אנחנו עם קטן, לכל אחד יש דעות, אבל אנחנו צריכים לכבד האחד את השני. אני חושב ש-120 חברי הכנסת צריכים לשמש דוגמה לעם, ליצור קונצנזוס להחזרת החטופים, ולפעול למענם. אם הימין הקיצוני לא יהיה קיצוני, לא יהיה קרע. כל ציוץ קטן מכל מקבל החלטות צריך להיות בשיקול דעת רב. המטרה עכשיו היא לסייע לראש הממשלה לקבל את ההחלטה המורכבת הזו, להחזיר את כולם. זאת החלטה של אחת לדור, ואני, גם בתור איש עסקים, לא הייתי רוצה להיות במקומו. אנחנו צריכים לחזק אותו לקבל את ההחלטה הנכונה - להשיב את כולם".
"אותות החיים הם אותות מצוקה"
מכבית מאייר, דודתם של התאומים החטופים גלי וזיו ברמן, מתארת את השגרה הקשה והמורכבת, ואומרת כי "אנחנו נמצאים במנעד רגשי, בין התרגשות ואושר שמשפחות זוכות לקבל אנשים בחזרה מהגיהינום, ומנגד, זה מעורר רצון עז להיות במקום הזה גם. קנאה, במובן הטוב של המילה. רצון שזה יקרה גם לנו".
בשבועות האחרונים התקבל אות חיים מהשניים, שנחטפו משכונת הדור הצעיר בקיבוץ כפר עזה. "אני מרגישה בתחושה שלי, אחרי השבוע הזה, שאנחנו בין חיים ומוות", אומרת מכבית. "אנחנו מבינים בידיים של מי הם נמצאים ובאיזו רמת סכנה הם".
זה היה אות החיים השני שהמשפחה קיבלה. הראשון התקבל לפני יותר משנה, אחרי העסקה הראשונה, ובו נודע כי התאומים מוחזקים בנפרד. "לאורך כל התקופה הזאת לא קיבלנו מידע", היא משתפת. "גם הפעם, באות החיים שקיבלנו, שוב הם היו בנפרד, מה שכמובן מעציב ומייסר".
כשהרוע של חמאס נחשף בכל יום, קשה למשפחה לשכוח את המציאות הנוראית שבה נמצאים השניים. "אנחנו יודעים שהם בתת-תנאים, סכנה מרחפת מעליהם", מכבית מודאגת. "אותות החיים הם אותות מצוקה. התחלנו להרגיש תחושה של הקלה שהם בחיים, אבל אי-אפשר לשהות ברגשות האלה. אנחנו לא רוצים אות חיים. אנחנו רוצים אותם בבית". דורון, אביהם של גלי וזיו, לא נמצא בקו הבריאות. מבחינת המשפחה, ההידרדרות במצבו מגבירה את הדחיפות להשבתם. "כל החטופים הם הומניטריים, ויש להם אבא הומניטרי שאנחנו מקווים שיחזיק מעמד לראותם. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שהם יחזרו הביתה, כדי להציל אותם".
מכבית נרגשת מהמחוות של החטופים ששבו במסגרת העסקה, ומההצטרפות המיידית שלהם למאבק. "הם לא רק מצהירים על זה, אלא גם ממשיכים לפעול איתנו. המשפחות מבקשות ללכת עם החולצה של גלי וזיו, נמצאות איתנו בכנסת. קבוצת השבים ממשיכה לתמוך האחד בשני, יש שותפות גורל, גם עבור מי שחזר. המשפחות של כפר עזה לא עוזבות אותנו. גלי וזיווי הם החטופים האחרונים מהקיבוץ".
והמסר החשוב שהיא רוצה להעביר, יחד עם המשפחות הנוספות שמחכות לחטופים ולא יודעות מתי ישובו ‑ הוא שחייבים להמשיך את העסקה. "יש בידיים של מקבלי ההחלטות אחריות על מי שנשאר מאחור. אני מודה לטראמפ, על הנחישות, ביחד עם ממשלת ישראל שהתחילה את המהלך וחייבת להשלים אותו. לסיים הכול בפעימה אחת. יש לנו צבא חזק, וכמו שירדן ביבס אמר - זה לא הזמן לנקמה. יש זעם, יש כעס, הכול נפיץ והכול שברירי. עד שכולם לא יגיעו לחוף מבטחים אסור להפסיק", מדגישה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.02.25
