בשבוע שעבר הוחזרה משבי חמאס ארצה גופתו המיוסרת של עודד ליפשיץ המנוח, חבר קיבוץ ניר עוז, שהתגייס בשנים האחרונות לחייו לפולמוס עיתונאי חריף נגד "הנרטיב הבדוי של עסקני קיפוח מזרחיים מקצועיים" מהשמאל ומהימין. צירוף מקרים: באותו השבוע עלה על דוכן הכנסת שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי, ופלט בנאומו ובהודעתו אחרי הנאום את רצף ההשמצות הקבוע על "קיבוצניקים מדושני עונג שאינם יודעים יוקר מחיה מהו ונהנים מהטבות מפליגות בחסות בג"ץ והאליטה השלטת". עוד מופע של דמגוגיה למטרות פוליטיות, המייחסת ל"אליטה אשכנזית שלטת" בכלל ולתנועה הקיבוצית בפרט גישה מתנשאת-גזענית כלפי העולים ממדינות ערביות ומוסלמיות ודיכוי עדתי מכוון, כלכלי, תרבותי וגיאוגרפי. אותה דמגוגיה בדיוק שבה נלחם בזעם ליפשיץ באמצעות מאמרים, חקר היסטוריה, נתונים סטטיסטיים, הרצאות, ראיונות ועדויות מהחיים. הכרתי אותו כעיתונאי לפני עשרות שנים, ואף שהגענו מעולמות שונים המשכנו לשמור על קשר וחילופי דעות.
בזו אחר זו הפריך ליפשיץ את הטענות שעליהן מתבסס "הנרטיב שבדו עסקני קיפוח עדתי", כדבריו. ללא צל של ספק הוא היה נזעק בקול רם נגד הסילופים של השר קרעי; לזכרו, אציין רק שבג"ץ הכריע דווקא נגד הקיבוצים בפסקי הדין המתייחסים לקרקעות המדינה.
ליפשיץ תיאר בגאווה את חיי העוני, הוויתור והדוחק בשנות ה-50 של מייסדי הקיבוצים, ובמיוחד קיבוצים הסמוכים לגבולות המדינה. "בקו הראשון", כתב באחד ממאמריו האחרונים, "עד 4 ק"מ מהגבול של רצועת עזה, בטווח הקסאמים והפצמ"רים והמנהרות, נמצאים 22 קיבוצים ועיירת עולים אחת שדרות, היחידה שהוקמה בישראל בצמוד לגבול". כמו כן, מאז משבר חובות הקיבוצים בשנות ה-80, רמת החיים של משפחה קיבוצית ממוצעת נמוכה מרמת החיים של משפחה ישראלית לא-חרדית ממוצעת ומרמת החיים במרבית "ערי הפיתוח", שהן כעת ערים משגשגות של עולים-לשעבר מפזורות מגוונות.
ההשתלחות הפומבית האחרונה של השר קרעי ב”אליטה הקיבוצית מדושנת העונג” מוכיחה עד כמה המאבק הבלתי מתפשר של ליפשיץ ממשיך להיות אקטואלי
באשר לחשבונות העבר, טען בלהט ליפשיץ, היחס של הממסד הישראלי לעולים מארצות האיסלאם שיקף דווקא את הרצון של הקולטים לשלב את העולים במשק יצרני, להעניק חינוך משופר לילדיהם ולשמר את הקהילתיות הייחודית שלהם. לא הייתה בכך אפליה גזענית לרעה, אלא להפך - הייתה התחשבות מקסימלית בצורכיהם, יחסית לתקופה הקשה שבה הייתה שרויה אז ישראל כמדינה. הוא קרא להעניק צל"ש לאלפי הישראלים שהתגייסו למאמץ קליטת העולים בשנות ה-50.
קיבוצניק שרוף וערכי
במיוחד זעם ליפשיץ על מה שהוא ראה כ"הסתה פרועה" נגד "השבט הלבן" האשכנזי השמאלי. הוא חשף את הגזענות החבויה בהגדרות המוצא המלאכותיות הללו וגם את האבסורד שלהן: על "השבט הלבן" הרי נמנים, לצידה של משפחת נתניהו, רבים מהמתנחלים ומראשי הימין הלאומני. "האשכנזים הלבנים", הוא כתב באירוניה, "הם קבוצה שמורכבת מנערי גבעות, בוחרי ליכוד ושמאל ליברלי רדיקלי".
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאליפשיץ היה בראש ובראשונה קיבוצניק שרוף וערכי, אחר כך אדם מופתי, אחר כך לוחם שלום בלתי נלאה ואחר כך פובליציסט שמשימתו להיאבק - כפי שכתב - ב"מקצועני הקיפוח", שהם "קבוצה קטנה ומזיקה" ובעיקר "מלבים עוינות עדתית ומתמחים בטיפוח הקיפוח".
אני כותב שורות אלו כדי שהפרק החשוב הזה בהשקפת עולמו ובפועלו הציבורי של ליפשיץ, שנחטף ונרצח על-ידי חמאס ברצועת עזה, לא ייעלם ולא יימחק ממורשתו הרעיונית. ההשתלחות הפומבית האחרונה של השר קרעי ב"אליטה הקיבוצית מדושנת העונג" מוכיחה עד כמה המאבק הבלתי מתפשר של ליפשיץ ממשיך להיות אקטואלי. ונחוץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.02.25
