אונר"א, אמר לי לפני יומיים אדם שכיהן בתפקידים אחדים בצמרת האו"ם, פעלה עשרות שנים בעידוד ובתמיכה של ישראל. הוא צודק. גם הסיוע הקבוע של קטאר לחמאס, כידוע, הועבר במשך שנים רבות בעידוד ובתמיכה של ישראל. כך גם הארסנל של חיזבאללה. הוא הלך וגדל, מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, תחת עינה הפקוחה של ישראל.
המכנה המשותף לכל ההתרחשויות הללו הוא הרצון לשקט. רק לא עוד עימות. קיווינו שהרקטות של חיזבאללה יחלידו במחסנים. קיוונו שאונר"א תשכיח מהעולם, ואולי גם מאיתנו, שיש בעיה פלסטינית. והיה קונצנזוס רחב, משמאל ומימין, ששגשוג בעזה, על ידי סיוע של קטאר וקרוב ל-20 אלף עובדים בישראל, יוביל לשקט לשנים ארוכות.
כל הקונספציות הללו התפוצצו לנו בפנים. הרקטות של חיזבאללה לא החלידו. במחנות הפליטים של אונר"א חינכו לשנאה והנציחו את הבעיה הפלסטינית. ברצועת עזה השתמשו בהכנסות האדירות, מעבודה בישראל ומקטאר, לצורך בניית תשתית הטרור המפותחת ביותר בעולם מעל ומתחת לאדמה.
שורה של כישלונות
האם למדנו משהו? האם הפקנו לקחים? לגמרי לא בטוח. משום שרבים בתוכנו מייחלים ל"החזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה". בשני העשורים האחרונים היו עוד ועוד ניסיונות פיוס בין הפתח לחמאס. ב-2007 נחתם הסכם פיוס במכה. ב-2008 נחתם הסכם בצנעא. באוקטובר 2011 הושג הסכם פיוס בקהיר. ב-2012 נחתם הסכם דוחא, לצורך מימוש הסכם קהיר. ב-2014 שוב נחתם הסכם, שהושג בעזה ובקהיר. ב-2017 הושג הסכם בקהיר. ב-2020 הוחלט על שיתוף פעולה אסטרטגי, הפעם ברמאללה. ב-2022 הושג עוד הסכם, הפעם באלג'יר. כל ההסכמים מעידים למעשה על שורה של כישלונות. משום שאף אחד מהם לא זכה למימוש. ההסכם האחרון הושג ביולי 2024, הפעם בסין, והצדדים חתמו על "הצהרת בייג'ינג". להבדיל מהסכמים קודמים, הושגה הסכמה על העברת האחריות לרצועה לרשות הפלסטינית.
תוכנית הטרנספר של טראמפ היא בין שליפה לפנטזיה. נתניהו הודיע שזו התוכנית שלו ליום שאחרי, מה שמעיד על כך שאין לו שום תוכנית
חמאס יצר את ההרס והחורבן. הרשות הפלסטינית, עם הפסאדה הכביכול קצת יותר מתונה, אמורה להפעיל את תוכנית פינוי ההריסות והשיקום. כך שהפעם, היוזמה הערבית משתלבת עם ההסכמה הפנים-פלסטינית. הסיכויים למימוש היוזמה קצת יותר גבוהים משום שקורים שלושה דברים. ראשית, אין תוכנית ישראלית לאחרי המלחמה, ככל שמישהו בכלל מתכנן שיגיע עידן כזה. שנית, תוכנית הטרנספר של טראמפ נתקלת בהתנגדות בלתי עבירה. זו הייתה, מלכתחילה, תוכנית שהיא בין שליפה לפנטזיה. נתניהו כבר הודיע שזו התוכנית שלו ליום שאחרי, מה שרק מעיד על כך שיש לנו ראש ממשלה שאין לו שום תוכנית. הוא תפס טרמפ על טראמפ. ושלישית, לוואקום שיצר נתניהו נכנסו בשבועות האחרונים מדינות ערב. הן אלה שמגבשות את התוכנית לשיקום רצועת עזה. וככל שהימים חולפים – מתברר שהתוכנית הזאת היא הדבר היחיד שיישאר על השולחן לצורך דיון מעשי.
טראמפ לא ישכנע את מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, לאמץ את הטרנספר. אבל יש סיכוי גבוה יותר שבן סלמאן ישכנע את טראמפ. כדאי לשים לב שריאד הופכת לציר מרכזי. השיחות בין ארה"ב לרוסיה על הסדר באוקראינה יתקיימו שם. במשחק השחמט הגלובלי יש למיקום הזה משמעויות אסטרטגיות, שראויות לדיון נפרד.
יוזמה מסוכנת
אבל עם כל הכבוד ליוזמה הערבית ליום שאחרי – זו יוזמה מסוכנת. משום שחמאס אולי יתייצב קצת מאחורי הקלעים. אבל כל עוד היוזמה לא כוללת תוכנית מעשית לפירוק ארגון הטרור מנשקו – זו תהיה עוד יוזמה שתעניק שקט בטווח הקצר, ומחיר דמים מסוכן בעוד שנים לא רבות. חמאס יהפוך לחיזבאללה של הרשות הפלסטינית, תחילה ברצועה ובהמשך, וזה כבר קורה, גם בשטחי יהודה ושומרון. הפיתוי להשגת שקט, כפי שהיה בעבר, מול אונר"א, מול חמאס, מול חיזבאללה – עלול לדחוף את ישראל לאותה מלכודת. שקט מזויף במערכה הראשונה, ואולי גם השנייה, שמתפוצץ לנו בפנים במערכה השלישית.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזימיטוט חמאס הוא לא סיסמה ריקה. מדובר באידיאולוגיה השמדתית שחובה להשמיד. ההצעה להסרת הסגר ולהשקעות ברצועה תמורת פירוזה הן לא חדשות. הן הוצגו שוב ושוב על ידי הקהילה הבינלאומית. הן גם נדחו שוב ושוב על ידי חמאס. עכשיו, לאחר ההרס והחורבן שגרם חמאס לרצועה, חוזרים למעשה לאותן הצעות. אבל שאלת המפתח הייתה ונותרה פירוז הרצועה. אי-אפשר להשמיד את האידיאולוגיה הרצחנית של חמאס. אבל אחרי 7 באוקטובר, פירוז הרצועה הוא כורח.
ייתכן שאין מנוס מחידוש הלחימה לצורך השגת המטרה. אבל רק לאחר שני דברים. ראשית, שחרור כל החטופים. משום שבלעדי השחרור, נחזור ונאמר, המוטיבציה ללחימה תהיה בגובה דשא. ושנית, רק לאחר שיתברר שאין ליוזמה הערבית שיניים רציניות לפירוק חמאס מנשקו. ישראל אימצה יותר מדי קונספציות שגויות של שקט. הן עלו לנו בדמים. אין צורך בעוד אחת.
